וועדת חריגים - חלק ב'

נתחיל מהסוף...

וועדת החריגים של קופת חולים כללית החליטה לאשר את מימון התרופה שאני לוקחת (בתור הטיפול היחיד שיש בשבילי)... התרופה שלא בסל, התרופה שעולה 20,000 ₪ בחודש ועוד קצת...

לקרוא ולא להאמין.

לכתוב ולא להאמין.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. היה לי כבר בראש מה אני הולכת לכתוב אחרי התשובה השלילית. את כל הפרטים- על הוועדה, ועל המעמד המרגיז, ועל תחושת חוסר האונים והמשחק המכור מראש, ההצגה שבה כביכול הם מקשיבים לי כשבעצם הכל כבר מוחלט...

מיום חמישי, אחרי שהוועדה הסתיימה, אני צוברת וצוברת..

ופתאום בטלפון אחד, במשפט אחד, הכל התהפך. פתאום כל אנרגית הכעס והאי צדק צריכות לעבור מטמורפוזה. פתאום יש הזדמנות לכתוב פוסט שמח, אופטימי...

לקראת הוועדה ביום חמישי עשיתי הכנה נפשית. השתדלתי לחשוב חיובי, לפתח אמונה, ואפילו נעזרתי בהתערבות "אנרגטית" של המטפלת שלי. כשהגעתי לוועדה כבר נכנסתי לעמדת ה- "מה שצריך לקרות יקרה" בתפיסה שאם לא יאשרו, כנראה גם לכך סיבה טובה שאני אגלה בהמשך, והיקום פשוט יודע משהו שאני עדיין לא.

אחרי שיצאתי מהוועדה התחיל להצטבר הכעס. בשיחה בת 15 דקות הרגשתי שאני מוסרת להם פרטים ידועים להם, שהם שואלים שאלות של מי שלא מבין הרבה במחלה שלי (מה שנכון, הם לא..), ושהם מביעים זלזול בנתונים שהבאתי ובבחירות שעשיתי במהלך הטיפול.

כיוון שידעתי שהם מקבלים החלטה במקום (אך לא מודיעים במקום), כביכול הרשתי לעצמי להפסיק לחשוב חיובי.

חשבתי לעצמי, מה זה כבר משנה – עכשיו המסרים הקוסמיים שלי כבר לא יכולים לשנות את הדברים... ברגעים לא צפויים נדדה מחשבתי לכל הדברים שיכולתי להגיד / לענות / לשאול / להוסיף – כמו בכל עימות שלאחריו אנחנו מכים על חטא. גם אלו מחשבות לא תורמות במיוחד, אבל יש רגעים בהם מותר הכל.

במהלך הסוף שבוע גם התפתח לי כאב ראש שהתחלף בתחושות בחילה. תהיתי לגבי הקשר.. זה נראה לי תגובה קצת מוגזמת. ואולי לא..

מתוך ידיעה שהתשובה תגיע ביום א' או ב', בוקר תחילת השבוע נפתח בהמתנה, שלא הוגדרה כך אך בהחלט הייתה כזו. בדומה לסגנון המתנה לטלפון מבחור אחרי הדייט.

לא יושבת ומחכה, אבל איכשהו מודעת לשעה, איכשהו דואגת שהפלאפון יהיה קרוב, זמין. ואיפשהו על סף המודעות מזמזמות השאלות- האם יתקשר? מתי? מה זה אומר שעדיין לא? וכו' וכו'.  

כשמזכירת הוועדה התקשרה, נשמע היה שהיא די מרוצה מעצמה, באומרה את המשפט: 

"התקשרתי לבשר לך שקיבלת אישור.."

באמת, אבל באמת – שהיא נשמעה כמו אראלה ממפעל הפיס, ואני נשמעתי כמו אחד הזוכים-

"וואו, מה, באמת, אני ממש שמחה.." ועוד כל מיני תגובות למיניהן.

לקח לי זמן לעכל. במשך היום התחלתי יותר ויותר לקלוט את השחרור מהצורך לתהות מה יהיה הלאה לגבי מימון, את גודל ההקלה שלי ושל המשפחה.

שמחה הציפה אותי. שמחה של ניצחתי. שמחה של סוף סוף קצת הגינות בתוך כל החוסר הגינות הזו.

איך אחותי אמרה לי בשבוע שעבר.. גדלנו להאמין שאם אתה מתנהג יפה, משתדל להיות אדם טוב ומתנהג לפי החוקים, אז הסביבה, המדינה, העולם יחזיר לך באותו מטבע.

כמה קשה להתבגר ולהבין שזה לא כך בכלל.

וכמה קשה אחרי שהתבגרת והפכת ציני, להאמין שלפעמים בכל זאת יבואו לקראתך ובכל זאת משהו יעבוד. ואז כשזה קורה, זו כזו הפתעה...

הפתעה עם טעם כפול, טעם של שמחה אדירה וחיבור לילד הקטן שקיבל פעם אחת גם סוף טוב לסיפור; וטעם של צער, על כך שזה כל כך מפתיע ומשמח לקבל את מה שבהסתכלות הנאיבית כל כך ברור שהוא מגיע. צער על ההשתהות אל נוכח מה שכביכול הוא טריוויאלי..

אבל כאמור, הפעם החלטתי לשמוח וזהו.

מעבר לשמחה ולתקווה שזה מפיח, שאבתי גם מוסר השכל, מוכר, אך שחובה להיזכר בו שוב ושוב:

תמיד הייתי כל כך זהירה בלפתח ציפיות, בלקוות לדברים, בלחלום.

מי שלא חולם חוסך מעצמו את כאב האכזבה, כאב תחושת חוסר ההצלחה, כאב הכישלון... הכי בטוח. מקסימום אפשר להיות מופתע לטובה.

אבל הוא גם חוסך מעצמו מימוש חלומות- את תחושת ההישג, ההגשמה, ההתלהבות וההתפעלות ממשהו שכולו שלו ובשבילו, למרות שלפני כן זה לא היה נראה בר השגה או אפילו בכלל הגיוני.

זה כיף לא נורמאלי. נכנס להגדרה של הדברים שאני מחפשת לי: דברים שהיה שווה לחיות בשבילם.

ואפילו למדתי איך להפחית קצת מהחשש מאכזבה.... צריך הרבה חלומות, כמה שיותר, בלי לקמץ, בלי להגביל. צריך לרשום אותם ולחזור לקרוא בהם ולעורר בהם חיים. אם הם לא קיימים, אין צ'אנס שהם ייקרו.

יאללה לכו על זה!!!