זה פוסט שנכתב בפרץ, בלי לחשוב בלי לנסח בלי לנתח בלי לחשוב על התובנות החכמות ועל השנינויות הלשוניות זה פוסט שנכתב בלי נקודות ופסיקים
זה פוסט כועס כועס ועצוב ונמאס לו וכמה עוד פעמים אשמע את הבשורה שגילו לעוד מישהו את הסרטן הארור הזה ששנים חיפשתי לו שמות אבל בכל פעם מחדש הוא מגיע עם אותה הילה של מוות סביבו ונדמה שלא עובר חודש בלי שעוד מישהו מעוד איזה מעגל יספר ויעדכן - והנה עוד פעם היום - ובינתיים זה הרבה סבתות וסבים וכבר הרבה יותר הורים ודודים מפעם ועוד מעט אצלנו הנה אני אצלנו, עדיין יוצא דופן אבל עוד כמה זמן
ולכל סרטן כבר הסטטיסטיקה שלו ואם זה כזה זה טוב ואם זה כזה אז חבל על הזמן וגרורות או לא גרורות והנה עוד אחד וכל פעם במעגל קצת יותר קרוב עוד מעגל ועוד מעגל כאילו חונק אותך יותר ויותר ואלו שגילו "בזמן" ואלו שנופל עליהם כל העסק כולל הכל כרעם ביום בהיר שמפתיע בהלם מוחלט ואלו שבהלם פחות מוחלט כי כשמסתכלים אחורה פתאום חושבים על כל מיני סימנים ואלו שאתה אומר לעצמך טוב זה רק היה עניין של זמן ואלו שאתה אומר זה לא צודק כל יום הוא עשה מיני מרתון על אופניים ואין חוקים ואין הבטחות ולמרות שאנחנו יודעים שאין חוקים ואין הבטחות אז עדיין נשענים על סוג קלוש של אשליה של הבטחה כי מחר זה אתה אני אחותה...
פוסט שידכא את כל מי שיקרא מצטערת לא הבטחתי גן של שושנים וגם לי לא גן של שושנים מצד אחד כבר עברתי הכל – כאילו לא יפתיעו אותי ואני מחוסנת מצד שני כנראה לא מחוסנת ורוצה לתמוך ב"חדשים" ומאמינה שיכולה רק לא יודעת האם זה מחזק אותי או מחליש או גם וגם..
וכאילו עברתי הכל אבל בעצם עוד לא עברתי כלום, כי רק בימים אלו מתחילה באמת להרגיש את המגבלות ורק בימים אלו עולים עוד קשיים וכל האתגרים שהיו במעגל סביבי אבל היה עוד מרחב הולכים ומצטמצמים וכבר אין רזרבות – אין אקסטרה אוויר שאפשר לנשום ואין רזרבת משקל שעוד אפשר לרדת.. מכאן כל מה שיורד זה כבר על חשבון – על חשבון כוחות על חשבון אפשרויות על חשבון פעילויות שהן כבר לא טרק בהימאליה אלא סתם "טרק" למכולת.
וכאילו כבר הבנתי מזמן את מצבי ואת ההשלכות, כבר שלוש וחצי שנים מה עוד נשאר להבין, ובעצם הכל זו רק התחלה ואי וודאות
המגפה של התקופה שלנו קוראים לזה ורק בדיעבד ההיסטוריה נכתבת אבל אני כבר מקבלת את ההגדרה ובינתיים רק כועסת ועצוב וחושבת על אחרים וחושבת על עצמי וחושבת שאולי מספיק לחשוב על עצמי אבל הרי כל כך בלתי נמנע ומובן, ועדיין – כשאני כל כולי באותה "קבוצה" – אוהבת להשאיר את עצמי מחוץ לכל זה ולראות בעצמי "מקרה מיוחד" וסיפור הצלחה יוצא דופן ועוד אחת מאלה שעוד מעט קורה לה נס, ולמה לא?
אבל ברגעים כאלה כל כך קשה לשמור חזק על המקום האופטימי והמאמין, וכבר נאמר לי שלהחזיק כל כך חזק זה המון המון אנרגיה ושאולי אם אשחרר קצת זה רק יהיה יותר טוב, ואולי אבל אולי אז כבר אי אפשר יהיה לחזור לאמונה ואז מה נשאר לי?
אל תדאגו, אני בסדר, ככה זה עליות וירידות ככה זה החיים לפעמים הדברים מתנגשים לך בפרצוף ולרוב הם מתמלאים בענייני היומיום ובמשמעויות נוספות ובמטרות ובחלומות ולא רק בכעס על המוות שבכלל מומלץ כנראה לקבל אותו כחלק מהחיים – קל להגיד קשה לעשות.
עוצרת לנשום....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה