יום חמישי, 21 ביולי 2011

דרוש זאב (פוסט שונה..)



רוב הכתיבה שלי היא אישית, שמספרת על עצמי וחוויותיי בעולם. בדרך כלל ההסתכלות היא קצת מורכבת, מהגגת ולרוב יש מצד אחד ומצד שני. ופעמים רבות גם צד שלישי. בעיקר מספקת חומר למחשבה.
הפעם זה יהיה פוסט אחר.. פוסט לעשייה.

השבוע התחילה מחאת האוהלים. שהיום כנראה אפשר לקרוא לה מחאת האוהלים הגדולה. בשלב הראשון, הייתי – כמו שאני נוטה להיות - ספקנית. כשכל יום אני מקבלת בקשה לחתום על עצומה, להצטרף לאיזשהו מאבק, להעביר מייל למען מטרה נעלה כלשהי, מיד הפעלתי מנגנוני הגנה.

זה לא שאני נגד המאבקים הללו. להיפך. בפנטזיות שלי אני ממובילי המאבקים הללו, במיוחד החברתיים. אבל אי אפשר להלחם על הכל, ואי אפשר להיות דון קישוט, ומרוב שכולם כל כך צודקים וראויים לתמיכתי, אני זקוקה למנגנוני ההגנה – מפני רגשות אשם. מפני הקול הפנימי שמניף את האצבע ומצביע עליי.. "את! את שמדברת ולא עושה, זאת שאכפת לה אבל רק בתיאוריה, הנה זה קורה לך שוב.."

אז כשהתחילה המחאה הזו, שוב ביטאתי סקפטיות. ראיתי את זה בטלוויזיה וזה נראה לי כמו חבורת 'שאנטי באנטי' שמארגנת עוד מסיבה תל אביבית. הצטרפתי לדעתו של פרשן מלומד שאמר שהבעיה של המחאה הזו היא שהיא לא ממוקדת, שיש יותר מדי אג'נדות ולכן היא לא תשיג שום דבר. הכל נראה לי לא מסודר, לא מתוכנן – לא רציני...

אז עכשיו ברצינות- בגלל זה אנשים כמוני לא מרימים מחאות גדולות. כי כשחושבים יותר מדי השיתוק מפריע לעשות. וכשאני מסתכלת בעין מפרגנת, רוב ה'חולשות' שתיארתי, הן בדיוק העוצמה של המחאה הזו. הספונטניות, המהלך הכיאוטי שלא יודע בדיוק לאן זה הולך, זה הדבר האותנטי. הוא מבטא את המיאוס, את הכעס, את תחושת ה'הגיעו מים עד נפש' של קבוצה מאד גדולה. מאד מאד. גדולה מספיק בכדי ליצור שינוי. זה לא חייב להיות מתוכנן אם זה המהלך הטבעי של הכוחות, אם באמת יש כאן מספיק אנשים שאומרים: "די כבר לחיות עם זה שכל כך הרבה במדינה הזו מקולקל!"

ומי זו הקבוצה הזו?
זה אנחנו. רובנו. האנשים הרגילים. לא גומרים את החודש בהכרח, או שלא מסתדרים בלי עזרה מההורים, אבל מצד שני, לאו דווקא בעשירון התחתון. חלק גדול מאיתנו אולי אפילו מרוויחים שכר ממוצע או גבוה מהממוצע. יש לנו מה לאכול. אנחנו אפילו יוצאים לבלות ולחופש מדי פעם. בינתיים..

אחת הביקורות על המחאה היא שמדובר במאבק של מפונקים. זו טעות תפיסתית. האם אני אמורה להתנצל על כך שאני רוצה לחיות כאן ושיתאפשר לי לחיות חיים שהם מעבר להישרדותיים? האם אין המטרה שמעבר לחיים תהיה גם איכות חיים? האם אין חלום שאנשים שהגיעו לשלב המשפחה והילדים יוכלו להקים את ביתם עם עבודה קשה, אך בלי חרדות כלכליות בלתי פוסקות?
אולי הטעות התפיסתית נובעת מנטייה כמעט גנטית שלנו לחשוב כל הזמן במונחי הישרדות, אישיים ולאומיים. והשינוי שמתרחש הוא קודם כל תודעתי. אם זה נחשב פינוק, אז אפשר להוריד מהמילה פינוק את הפן השיפוטי ולהיות גאים בה.

לאנשים שיש להם מה להפסיד ("מפונקים"), כמונו, לוקח יותר זמן לצאת מהבית ולצעוק ברחובות. זו עוד ביקורת – שמדובר בדור אינדווידואליסט, שדואג רק לאינטרסים של עצמו.
ואולי יש בביקורת הזו מידה מסוימת של צדק. אבל זה רק מבהיר עד כמה ברקע למאבק הנוכחי יש תחושה של "אי אפשר יותר". עד כמה המאבק הזה הוא בעל פוטנציאל, ובעיקר, אם יותר ויותר סקפטיים כמוני, יפסיקו להיות זהירים וחושבים כל כך. ואם יותר ויותר ציניים, שכבר לא מאמינים שיכול לזוז כאן משהו, יסכימו לתת עוד צ'אנס, ולא יישארו בבית כי נמאס להם מצעקות ה'זאב', 'זאב'.
יש את הסיפור של הילד שתמיד צעק 'זאב, זאב', וכל האנשים יצאו לאסוף את הכבשים, כשהם מגלים שהוא "עבד עליהם". עד שבסוף, בפעם שבאמת בא זאב, הוא צעק וצעק, וכולם נשארו בבית, והכבשים נאכלו כולם...

אז למי שקשה לעקוב, הזאב בסיפור שלנו הוא המאבק. אבל להבדיל מהמשל, כאן אנחנו רוצים מאבק שיהיה זאב. ואנחנו אלו שבידם ייקבע האם יהיה כאן זאב או עוד סיפור חולף. הכל תלוי במידה בה עוד ועוד אנשים יתמכו ויבהירו שגם הם חלק. מאבקים מהסוג הזה קמים ונופלים על התהודה שהם יוצרים. אי אפשר להישאר בבית ולחשוב על זה. להרהר ולהגג בשיחת הסלון. כלומר אפשר. אבל זה לא מספיק.

אני כותבת פוסט שונה מסגנוני הרגיל, כי בשונה מהרגיל הפעם אני מנסה באופן אקטיבי להשפיע, ולנקוט עמדה.
ידידי חיים – שהוזכר לא פעם בתור אחד הגורמים ש'דחף' אותי להתחיל בכתיבה, הוא זה שגם הפעם 'העיר' אותי ושבעקבות קריאת הפוסט שלו כנראה אבלה חלק מסוף השבוע במתחם אוהלים כלשהו, ואגיע לעצרת המתוכננת במוצ"ש. ואגיע גם שבוע הבא. כמה שאוכל, מה שיש. כל תרומה עדיפה מכלום.
ועכשיו אני מעבירה את זה הלאה, ואולי אפגוש גם חלק מכם שם...
ומי שלא יכול לבוא, שיעזור בלהפיץ לאחרים – גם זו תרומה!

ולסיום וידוי.. אני לא יודעת כיצד יתפתח המאבק הזה, אם אני אוהב כל צעד שמארגניו ייזמו, אם אהיה בעד כל הסעיפים שהם ינסחו כמטרה. כנראה שיפריע לי כשתתחיל כאן מעורבות פוליטית, וכנראה שיציק לי אם ינקטו בצעדים שאני לא תומכת בהם- כמו מאבק אלים.
אבל להמשיך להסתכל על הכל בצורה מורכבת לא יזיז שום דבר לשום מקום.

לפעמים זה הזמן להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול. להסתכן.

לפעמים הזמן זה עכשיו.





2 comments:

  1. וואו! לכבוד הוא לי להיות זה שהוציא אותך החוצה. יאללה, כמו פעם יקירתי- מחזירים את המדינה לעצמנו!

    השבמחק
  2. ממש ממש לא מסכימה
    זה שום דבר בעיני מעבר למחאה פוליטית בזויה
    אני בהחלט חושבת שזו מחאה של מפונקים - אני לא זוכרת שהייתה בעיה בשבילי לגור במעונות בתור סטודנטית. וכשאני שומעת סטודנט שמתלונן שעולה לו שכירות עם שותפים בדירה 1000שח לחודש זה פשוט מגוחך בעיני.
    אכן מחאה טפשית של מפונקים פולטים- ראה התגובה של הסטודנטים לחברי הכנסת מהימין שהגיעו להזדהות עם המאבק. ובעיני יש נושאים אמיתיים ודחופים יותר שצריכים להוציא אותנו לרחובות וגם שצריכים לכתוב עליהם.

    השבמחק