בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לקחת את התרופה החדשה- ששמה המסחרי קפרלזה (והרפואי- וונדנטיב) וכבר עברו שבועיים. התחלתי ממינון מאד מאד נמוך אותו אני מגדילה מעט כל כמה ימים. זאת מתוך מטרה להתרגל לתרופה ולהפחית למינימום את תופעות הלוואי – אם וכאשר יופיעו.
התרופה הזו אמורה לסייע בעצירת התפתחות הסרטן ואולי אולי גם להביא לאיזושהי נסיגה במצב הגידולים הקיים. כל יום אני מזכירה לגוף לנצל את התרופה ולעשות כמיטב יכולתו. זה עניין קריטי!
עד שאדע איך כמה ולמה זה משפיע – ייקח עוד זמן. כמה חודשים.
התחושה של תזוזה, של איזשהו ניסיון חדש, כבר מכניסה אנרגיה ומעודדת להתעודד.
ותחילת הדרך סומנה לי ברגל ימין עם נס קטן מצד היקום ששלח לי עם חברת התרופות כמות תרופה של חודשיים בחינם. ובעלות של התרופה הזו אפשר לראות בזה זכייה קטנה בפיס (הדבר נבע מבעיות בירוקרטיה של החברה, אבל במשקפיים החדשות שאני מנסה זה בהחלט נראה כמו סימן משמיים, לא?).
ועכשיו מגיע שלב ההמתנה בסבלנות, ולראות מה הכימיקל הזה יחולל...
אבל הסיפור האמיתי שלי הפעם הוא על כדור אחר שהתחלתי לקחת לפני חודש, בניסיון נוסף להתמודד עם בעיית הבחילות וחוסר התיאבון.
התחלתי לקחת סטירואיד. עוד כדור. כדור קטן לבן...
נשמע תמים, נראה תמים.
תרכובת כימית סך הכל.
ובכן יקיריי.. קטן לבן ומטורף.
תוך 3 ימים נעלמו הבחילות, כל הגוף התעורר, קיבלתי תיאבון של סוס (טוב, אולי של סוסון, אבל בהשוואה למצב הציפורי הקודם זה נראה כמו התנפלות חסרת שליטה. וגם מרגיש כך).
בקיצור- זריקת אנרגיה מטורפת.
ערנות (גם בלילה..), אנרגטיות שמתגלה גם כעצבנות, קושי להירגע.
בטווח זמן של פחות משבוע הפכתי מרכיכה עדינה ושקטה לקופיף עצבני ושמח בו זמנית.
אמנם בשלב ראשון הגוף לא באמת היה מלא כל כך כוח, אבל לאורך כמה שבועות זה הזיז גם את המשקל כך שלאט לאט, בסיוע עם ההזנה לווריד כל ערב, נוסף קצת נפח לגוף שלי (בתקווה שזה לא נוזלים שמצטברים – כי גם זה יכול לעשות הסטירואיד. קטן קטן אבל ממזר). והעלייה במשקל היא כן הגברה של הכוח, כך שאני מוצאת את עצמי עם יותר ויותר אפשרות לצאת ולעשות דברים.
וזה מרגיש כמו לצאת לחופשי. לצאת לחופשי מתוך הגוף המוגבל ולנוע.
אך בחזרה לדימויי עולם בע"ח, בכל זאת לא מצאתי את עצמי סוסה דוהרת בערבות..
אני יותר כמו סוס מתפרע שחוסמים לו את הפה עם רסן ומגבילים את תנועתו על ידי קשירת רגליו. תחושה של אש מבפנים, שנדרש להתבונן בה בהבנה ולספוג מבלי להגיב. כמו הודי שהולך על גחלים..
ולמה?
הסטירואיד לא משפיע באופן מספיק מהותי על הנשימה. ותגלית לכל מי שלא היה בטוח: אם אין אוויר לנשימה, אי אפשר לעשות. כלום. אי אפשר באמת לזוז. ואם אני רוצה להתנועע אני צריכה את החמצן לצידי, ו'קח אוויר' אכן מצטרף אלי לכל מקום. גם כשהוא לצידי- זה לאט לאט ומוגבל מוגבל.. (מי שלא מכיר את 'קח אוויר' מוזמן לפוסט הקודם).
אליה וקוץ בה.
מתסכל.
ובכל זאת, זיכרון קטן קצר על המצב הקודם שלי מחזיר אותי להכרת תודה על מה שיש. שום דבר אינו טריוויאלי. ושום דבר לא קבוע. אני נהנית היום מבלי לדעת מה יהיה מחר. וזה כל כך כיף לאכול עם תאבון, עם חשק. וזה כל כך כיף לצאת מהבית גם לכמה שעות טובות, מבלי להרגיש קריסת כוחות.
אני לומדת להתייחס ל'קח אוויר' שלי בטבעיות ופשוט ללכת איתו – ברחוב, בקניון, למצבים חברתיים- מבלי לנסות להסתיר או להחביא. בהנחה שאם אני טבעית עם זה, גם מי שיהיה סביבי יפסיק לשים לזה לב די מהר.
ובמידה מסוימת המכשיר שמלווה אותי ו"חושף" אותי גורם גם לאפקט משחרר. מאפשר לבקש עזרה בלי להצטרך להסביר, וגם- מציג אותי כפי שאני: מצד אחד יש בעיה, מצד שני- היא לא מונעת ממני להיות כאן (=בסרט, בבית קפה, בסדנת מדיטציה, במה שלא יהיה..)- אני שולטת בה ולא הפוך.
ואיפה היה הסטירואיד עד היום?
ובכן, לרוב בחיים- כל גורם יכול לסייע במידת העוצמה שהוא גם יכול להזיק. זו החוקיות של המטוטלת. והכימיקל המשוגע שהוא הסטירואיד עשוי להיות בעל השפעות מזיקות, לעיתים בלתי הפיכות, במיוחד כשלוקחים אותו לטווח ארוך. בעולם הרפואה היומיומי נוטים לתת אותו במצבים הכרחיים בלבד ולטווח קצר, ובכלל – משתדלים לא "להתעסק" יותר מדי עם העבריין. וכך לא הציעו אותו גם לי..
אבל מילת המפתח היא 'עולם הרפואי היומיומי'.. מזמן חרגתי מהשתייכות לעולם הזה, ולשמחתי הכרתי רופאה עם ניסיון וביטחון, שכיוונה אותי לנסות.
ואחרי תאור כל העובדות, עם כל השמחה הזו, נכנסות גם מחשבות מהורהרות, על מציאות ואשליה..
יש גם פן מוזר ולא נוח בכדור הקסם.
משהו קצת מפחיד במחשבה שכל מה שצריך זה מיליגרמים של חומר כימי – ובן רגע - אני ומי שאני נתון לשינוי – פיזי, נפשי, מנטאלי והתנהגותי. תחושת 'אני' יציב מאבדת אחיזה. ואולי, כפי שיש טוענים, אין בכלל דבר כזה 'אני' אלא רק אשליה שאנחנו בונים לעצמנו כדי להרגיש שיש לנו ממשות.
כל המצב גרם לי להרגיש כמו עליזה בארץ הפלאות – בחלק בסיפור שהיא שותה שיקוי והופכת מיניאטורית, אוכלת עוגה ומתנפחת ואז שוב מתכווצת באופן משמעותי. וגם היא מבולבלת ואומרת:
"אלוהים, כמה מוזר הכל היום.. מעניין אם החליפו אותי בלילה??! רגע, אנסה להזכר: האם זו אני שהתעוררתי בבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה.. זו החידה הגדולה!!"
עליזה קטנה, שואלת שאלות של גדולים ברמה פילוסופית. מעולם לא חשבתי שאזדהה ברמה הפיזית...
פן אחר של האשליה היא התחושה שלי שיש כאן סוג של שקר. זה לא באמת גוף שמצבו יותר טוב. זה גוף שחומר חיצוני משלה אותו שהוא מרגיש יותר טוב. ואם מסיבה כלשהי יבוטל הכדור – הגוף שוב לא שווה יותר מדי. מפחיד אותי לחשוב שכל החוויה שלי היא תוצאה של מיסוך. הכל מרגיש ארעי.
תוצאות CT שעשיתי לפני פסח מראות החמרה במצב הריאות שלי. אז הנה מנגד סוג אחר של מציאות. וזה מחזיר אותי שוב ושוב לשאלת ה-מי/ מה "קובע" מה מצבי? מה המצב "באמת"? כל פעם מחדש אומרת לעצמי (וכותבת בבלוג..) שהרופאים לא יכתיבו לי ויודיעו לי מה מצבי לפי בדיקות, ושוב ושוב כשיש תוצאות בדיקות זה בכל זאת משפיע על כל ההסתכלות. כל פעם אני מזכירה לעצמי שמה שקובע זה איך שאני מרגישה כרגע- ואם אני מרגישה טוב עכשיו, אז טוב עכשיו. ובכל זאת, זה לא שלם תחת הידיעה שהרוב נובע מכדור משוגע.
בסופו של דבר, כיף לי וטוב לי להרגיש יותר טוב. כל יום שעובר כך אני מעריכה ומודה על שהתאפשר, וככל שעוברים הימים אני צוברת יותר בטחון לצאת ליותר שעות, לתכנן דברים יותר רחוקים מראש, ולדעת שאסתדר גם לבד וללא ליווי. אני מתאמצת, ודי מצליחה, להישאר בשמחה ובהתלהבות הרגעית מבלי לחשוב מה יהיה מחר, מבלי לתכנן הלאה ולדאוג על ההמשך.
האם אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה ולפתח עמדה ששמה פס על איך הגעתי למצב? להיות ב-state of mind של "בלי כימיקל, עם כימיקל- מה זה משנה בכלל (כמעט חרוז..)?
נראה שכל ההתחבטויות וכל הספקות מגיעים מאותו המקום –
הצורך בוודאות, הצורך ביכולת לדעת קדימה, הצורך בשליטה!!!
החיים מחזירים אותי לשיעור הזה פעם אחר פעם אחר פעם. דורשים ממני לשחרר, לקבל, לחיות בשלום בלי ידיעה ובמקום- עם אמונה. בעצמי וביקום.
אני צועדת בדרך. אני לא במקום שהתחלתי. וחיי נפשי, כמה דרך עוד יש לי ללכת...
