חזרה לשגרה?

עונת החגים הייתה כאן והלכה לה, ועכשיו זו תקופת הכניסה ל'שגרה'...

אני מוצאת את עצמי מתקשה להגדיר מהי השגרה שלי. בתקופה האחרונה נראה שאני יכולה לענות לשאלה 'מה שלומך' בצורה ברורה רק בהתייחסות לעכשיו המיידי ביותר. המצב משתנה כל יום, ולעיתים אפילו ברמת השעות. המשמעות של זה שקשה לקבוע דברים מראש והתוכניות שלי ליום עשויות להשתנות או להתבטל ברגע האחרון. בימים אחרים אני מוצאת את עצמי בבית עובדת מול המחשב למרות שאני מרגישה עם הרבה כוח ורצון לצאת החוצה ולנצל את זה.

נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש מהי שגרה בשבילי ומה אני מעוניינת שיהיה בה ; נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש ציפיות לגבי מה אני יכולה ולא יכולה, וצריכה להמציא מחדש את שיטת ההתמודדות הטובה ביותר בשבילי.

אלו דברים "כבדים", ואני מרגישה בתקופה של מעיין דגירה.. יש לי המון שאלות לעצמי, הרבה אי בהירות, לצד הבנה שמלאכת 'קבלת המצב שלי' היא משימה מתמשכת ולא משהו שעושים פעם אחת וגומרים עם זה.

אני מקווה שאחרי הדגירה יגיע שלב בקיעת התשובות מהביצה ואני אבין מה אני מחפשת. כי כמו שג'ון לנון שר: "How can I go forward when I don't know which way I'm facing"

(בשיר שנקרא "How" http://www.youtube.com/watch?v=iq7rRyl04Yw ) גם אני צריכה להבין איפה הצפון שלי.

אני מאמינה בתקופות 'דגירה'. תקופות שבהם יש הרגשה שתקוע, שלא ברור מה הכיוון, שיש הרבה התעסקות וחשיבה בלי תחושה של תוצר כלשהו... ואז יש איזושהי קפיצה לא לינארית של התקדמות, של הבנות, של צמיחה.

אני מקווה שגם הפעם זה המקרה, ושבקרוב יתבשלו אצלי התובנות לגבי איך נכון לי לנהל את חיי (בהנחה שתהיה לי סבלנות לשהות עם התסכול שבתקיעות הדוגרת..).

בתהליך הזה נדרש ממני להיות ערנית שלא מדובר סתם בחששות שלי מלעשות שינויים. אני צריכה לוודא שאני לא דוחקת הצידה מחשבות ורגשות ושאני לא נשארת בתחושת חוסר שביעות רצון מבלי להצליח להשתחרר ממנה – רק בגלל נטיית הלב להעדיף את 'אזור הנוחות' של המוכר.

בקיצור, יש הרבה עבודה, שדורשת התבוננות פנימה.

וכיוון שאין לי תובנות לספר על העתיד, אפנה ואספר קצת על אירועי העבר, מהחודש וחצי שעברו, והיו כמה...

בסוף אוגוסט עשיתי צילומי CT לבדוק מה מצב הגידולים, לאחר 3 חודשים של שימוש בתרופה החדשה שאני מנסה (ששמה קפרלזה).

החדשות היו מאד משמחות: מסתבר שהיה צמצום של נפח גידול בריאות, כלומר- פחות גרורות. זו בעצם הפעם הראשונה אי פעם שהיה שינוי מסוג נסיגה במצבי. עד עכשיו המצב היה יציב, או שקצת החמיר.

כאמור, כמובן שאלו היו חדשות טובות מאד, אם כי כשאני בוחנת את תגובתי, ניתן לומר שהיא הייתה הרבה יותר מתונה ממה שהיה ניתן לצפות. כנראה שבגלל כל השינויים התמידיים אני כבר פחות מתרגשת- גם כשיש משהו ש"מתקלקל" וגם כשנראה שמשהו "מתוקן".

ב15/9 הייתה לי יום הולדת, וניצלתי את ההזדמנות לארגן אירוע (יום ההולדת היה רק תירוץ..) שקראתי לו 'מסיבתודה'. הזמנתי את החברים לערב שהוקדש להכרת תודה על מה שיש לנו. אחרי שנה מורכבת ומאתגרת שהייתה לי לאחר חזרתי מהודו, הרגשתי שיש לי המון דברים לומר תודה עליהם. מעבר לזה, שמחתי להיות גורם מעורר תשומת לב להכרת תודה גם בקרב סביבתי. לעת זקנה אני מרשה לעצמי לנסות קצת להשפיע על אנשים (כל עוד לא יאשימו אותי במיסיונריות..).

האירוע היה מאד לטעמי, מאד נהניתי ונראה היה שכך חשו גם שאר הנוכחים.

מעבר למפגש החברתי, האוכל, המוסיקה המשובחת והאווירה הנעימה ששררה, הייתה גם פעילות הכרת תודה שכללה הפעלה שמזכירה מדיטציה בהליכה (למי שמכיר) וגם דמיון מודרך על כל הדברים שיש לנו בחיים שיקרים לנו ועליהם אנו מודים.

הפעילות בהליכה הייתה בהשראת פעילות דומה שעשיתי בסופ"ש של מדיטציות בשתיקה בו השתתפתי בסוף אוגוסט. ומאז הספקתי להיות בעוד סוף שבוע מסוג זה בסוכות.

סופי השבוע האלה כוללים בעיקר מדיטציות ושתיקה (כלומר, המשתתפים לא מדברים בכלל. המורים כן נותנים שיעורים והסברים). למי שלא מכיר זה נשמע מוזר עד הזוי, אבל מי שניסה מגלה כמה כיף לפעמים לא להצטרך להיות חברותי, לחסוך את מאמצי ההכרות, ופשוט להיות עם זמן להיות עם עצמך.

יש להודות, שלהיות עם עצמי יכול להיות חלק לא כל כך פשוט. כולנו שמים בצד כל מיני דברים שלא בא לנו להעמיק בהם, וסופי שבוע מהסוג שתיארתי עשויים להציף את אותם "דברים", אבל דווקא ההתנקות הזו מתגלה כמנקה... (כן אני יודעת, משפט מוזר..).

כתבתי משהו על ההשראה מסוף השבוע הזה, שהובילה לפעילות במסיבה. את אותו משהו הייתי אמורה להקריא במסיבה, אבל מרוב התרגשות שכחתי... כדי להסביר על מה בדיוק מדובר, אני מצרפת את הקטע כאן בהמשך.

כמובן שבתוך התקופה הזו היו ארוחות חג, חשבון נפש (שכמו שתיארתי בפתיחה כנראה אני עדיין במהלכו), הקפות שמחת תורה, אשפוז אחד בגלל חום גבוה (שכנראה בסוף היה "רק" שפעת) ימים יפים יותר, ימים כואבים יותר (שלשולים/ קוצר נשימה/ בחילות / עייפות כתופעת לוואי של התרופה) ובסגירת מעגל... חזרה לשגרה.

כאמור, תקופה יותר מהורהרת, ולכן זהו פוסט שבעיקר 'נצמד לעובדות'; לפעמים יש גם כאלו...

אסיים באיחולי שנה טובה מאוחרים, שתהיה זו שנה של שגרה ברוכה. מה זה מבחינתי? שנה של יום יום רגוע עם מקצב קבוע שנותן שקט, ומצד שני, שנה בה כל יום מצליח להיות מיוחד, בעל ערך ותחושות סיפוק ואהבה, יום שהיה בו טעם. יום שאפשר להודות על כך שהיה.

ולסיום באמת, המילים שלא נאמרו (במסיבה), למענכם- בכתב..

הייתי לפני שבועיים בסוף שבוע מדיטציה בשתיקה, שזה אומר יומיים בהם בעיקר עושים מדיטציה, ולא מדברים. בכלל. חוץ מהמנחה שמסבירה על המדיטציות ומקיימת שיחות, שאולי יותר נכון לקרוא להן מונולוגים.

סוג אחד של מדיטציה זה מדיטציה בהליכה. במדיטציה כזו צריך ללכת לאט לאט, ממש בslow motion, ולהיות מרוכז וקשוב לכל חלקיק תנועה ותחושה בזמן ההליכה. זה נקרא להיות נוכח, חלק מהרעיון של להתמקד בכאן ועכשיו.

בערב עשינו מדיטציה כזו ואני "השתלטתי" על איזושהי פיסת דשא, עברתי למצב יחפה, והתחלתי לצעוד הלוך ושוב.

אז צריך באמת להתרכז כדי להיכנס לזה, אבל אחר כך עברתי חוויה אמיתית.

התחלתי לעקוב אחר התנועה, אחר הסנכרון האוטומאטי של הרגליים שכל רגל יודעת מתי לעלות ומתי לרדת ועד כמה – וזה דבר שקורה באופן טבעי, ויש שיווי משקל. ואז שמתי לב לכך שאני יכולה לשלוט בתנועה – להאט / להגביר / להזיז ימינה ושמאלה.

ובמקביל התחילה לי מנגינה בראש שהזכירה שכל זה כביכול פשוט, אבל בעצם כל כך לא. לא פשוט, לא טריוויאלי.

וכאן אני רוצה להעיר שהמנגינה הזו אינה קשורה למצבי הבריאותי הספציפי. אולי מצבי הפך את היכולת לתשומת לב ליותר חזקה, אבל העובדה שזה לא מובן מאליו נכונה לכולנו.

קודם כל לא מובן מאליו שיש בי מספיק כוח פיזי להעמיד משקל של גוף שלם על שתי רגליים ולהתנועע. ולא מובן מאליו שהרגליים מקשיבות למסר שהמוח שלח להם. ולא מובן שהמוח ידע מה לשלוח. וזה כל כך הרמוני וזורם כשזה עובד טוב. אבל מספיקה ציפורן חודרנית בשביל להזכיר שההרמוניה הזו היא לא מחויבת המציאות, ושהיא שברירית, ונפלאה ומפתיעה.

אחר כך שמתי לב למגע הרגליים שלי עם האדמה. לתחושה של הדשא המתחכך בכף הרגל. לעיתים התחושה הייתה נעימה ולעיתים פחות. לעיתים אפילו קצת כואבת. אבל זה לא הפואנטה. הנקודה המרכזית היא היכולת לחוש, החוויה של תחושת הדגדוג, עקצוץ.. כן, יש אנשים שזה לא עובד אצלם.

אחר כך שמתי לב לרעש מסביב. היה שקט מאד, אבל כששקט – דווקא אז שומעים כל כך הרבה רעשים.. וידעתי שעוד מעט גם יצלצל פעמון שיגיד לי שהסתיימה המדיטציה. וכל כך שמחתי לדעת שאני אכן אשמע את הפעמון. האוזן שלי תקלוט את הצליל והמוח שלי יידע לפרש אותו.

ברור לא? מדהים לא?

הגילוי המחודש של כל הפלאות הטריוויאליות הללו מרגש, והציף אותי בהכרת תודה.

את החוויה הזו של הכרת התודה, רציתי להעביר הלאה....

"דיאלוג"

היו לי הרבה כיוונים ונושאים לפוסט, שלא הספקתי לכתוב.. אבל בינתיים מאירועי היום...

סיפור קצר, על דיאלוג שהיה, ביני ובין אחות קופת חולים. הגעתי לעשות בדיקת א.ק.ג, לה אני זקוקה פעם בכמה שבועות לצורך מעקב.

דיאלוג שהיה כך היה...

אני: יש לי שאלה, יש כאן את התוצאות של הבדיקה אבל חסר החלק שכתובים כל התוצאות. יש רק את הציור של הגרף.

אחות: את לא צריכה את זה, הרופאה בדקה ואמרה שהתוצאות תקינות

אני: זה לא משנה, אני צריכה שתהיינה לי התוצאות

אחות: את לא צריכה את זה. מה שחשוב זה הגרף..

אני: אבל אני צריכה את זה למעקב

אחות: הרופאה אמרה שזה תקין, זה לא חשוב.. נגמר הנייר באמצע אז אין את הרישום

אני: אני צריכה את זה בשבילי. הבנתי שהתוצאות תקינות זה עדיין חשוב לי

האחות (בגלגול עיניים): מה זה משנה לך, את לא מבינה בזה

אני (מתחילה להתעצבן): אני דווקא כן מבינה בזה

אחות: אז אולי תלכי ותלמדי 7 שנים רפואה ואז...

אני (כבר ממש 'מתחממת'): אחרי חמש שנים של להיות חולה אני מבינה בזה הרבה.

אחות: זה לא קשור אלייך את צריכה לסמוך על הרופאה

אני: אם הייתי סומכת על הרופאים כבר מזמן הייתי במצב יותר גרוע

אחות (מסתכלת על אחות שנייה בחוסר סבלנות): התוצאות תקינות, גם ככה לפעמים המכשיר לא מדויק וצריך להסתכל על הגרף. הרופאה יודעת יותר טוב ממך

אני: אני סומכת על עצמי. אחרי 5 שנים של כל הבדיקות האלו תאמיני לי שאני יודעת ומבינה יותר טוב מכל הרופאים, ולא מאחלת לך שתדעי..

אחות שנייה (הראשונה כבר מיואשת): למה שתרצי את התוצאות הן גם ככה לא נכונות, המכשיר לא מודד טוב...

אז ככה הן בוחרות לנפנף אותי... בסוף מגיעים למסקנה שהמכשיר לא מודד טוב! איזה יופי, טוב שבאתי לקופת חולים!

מתוך הנחה שלעשות את הבדיקה שוב היה עולה לי בוויכוח גדול ובהרבה אנרגיה – החלטתי לא להתעקש, אבל יצאתי משם ברמת כעס כל כך גבוהה שהדמעות בעיניים פשוט התגלגלו החוצה בלי מספיק שליטה. בכי של תסכול, של עמידה מול מסר שאומר: תהיי חולה ותשתקי, תהיי רובוט ויגידו לך מה לעשות, מה טוב ורע בשבילך, ואיך את מרגישה. תסירי אחריות – הרי יש רופא, הרופא הוא המלך, הקובע, היודע כל, ועל מה סך הכל אנחנו מדברים- על החיים שלך...

אז תהיי חולה ותתמסרי לאין אונים, לחוסר ידע, לתגובתיות ולחיילות טובה בצבא מערכת הבריאות. הרופא הוא המפקד ולא מתווכחים איתו, פקודה זו פקודה.

נכון, היא לא אמרה את כל זה, אבל מול הפטיפון השבור של מה שהיא כן אמרה, זה היה מה ששמעתי. והסיום המוחץ שמגיע למסקנה שהרצפה עקומה אז למה אני מתעקשת לרקוד עליה  

בכלל היה נקודת שיא במערכון המתסכל הזה.

והלוואי וזה היה סתם משפט שאני מנפנפת בו כדי להיות צודקת, אבל האמת היא שבמספיק מצבים הרופאים באמת לא ידעו, או טעו, או פשוט התבלבלו תחת כל העומס בו הם נמצאים. וגם אם לא במקרה הזה, לפעמים זה באמת ברמת המסוכן...

חבל שפנטזיית הרופא המושיע לא תופסת בעולם האמיתי,

וגם קצת מזל – כי הכי חשוב זה לשמור שהאחריות לחיים שלי בידיים שלי.

זה נכון בענייני בריאות

זה נכון לכל עניין

אנחנו הנווטים של חיינו, ואסור לשכוח את זה...

החתונה

לפני יותר מ-4 חודשים פרסמתי פוסט שהעז לחלום.

חלמתי לתווך של 4 חודשים, עד ל8/8 - יום החתונה של אחי. וכך כתבתי לגביו (למי שרוצה להיזכר בכל הפוסט: (http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/04/i-have-dream-to-have-dream.html

"למי שלא ידע, יום רביעי ה8/8 – היה יום חג במשפחתנו..

אח שלי התחתן!!!!

היה אירוע מקסים, רווי שמחה, ריקודים ואהבה (אחרי כל המתח שלפני..). הגיעו אורחים מחו"ל, ומכל הארץ – ממש תחושה של – "איך לא הייתה על זה הודעה בחדשות...".

בכל מקרה, חגיגה אישית שלי עם עצמי הייתה התפקוד שלי בחתונה. הסתובבתי, רקדתי, הרגשתי טוב. וסוף סוף, אחרי העלייה במשקל ובכוחות- אפילו נראיתי טוב. אפילו לדעתי" (4.12)

דרך החתחתים שלי עד ל-"רגע האמת", במיוחד בימים האחרונים לפני החתונה, הייתה רכבת הרים - בהמשך אזמין אתכם ל"נסיעה"...

אבל אם עוזבים את הפרטים, וצריך לסכם בקצרה, אני חושבת שלא הייתי משנה כמעט שום מילה ממה שנכתב באפריל. האם זה מקרה? מזל? צריך גם קצת מזל... אבל זה הזמן לחזק אמונה, בכלל, ולגבי חלומות בפרט.

החתונה באמת הייתה מרגשת. ובאמת רקדתי הרבה מהערב (אמנם ללא קפיצות קונג פו או אקרובאטיקה מתוחכמת)

"קח אוויר" לא יצא מהחדר שבו איכסנו את כל החפצים שלנו, ובעיקר

הכל היה סוג של נורמאלי: האח מתחתן, האחיות הכינו לזוג סרט חתונה, האחיות עומדות בחופה ומתרגשות, המשפחה עשתה שמח עם הזוג.

מה שהיה צריך להיות במוקד היה במוקד.

אז נכון, שהכי חשוב זה הבריאות, אבל כאן התאפשר שהדבר המרכזי, הטבעי - החתונה - היא תהיה הדבר הכי חשוב. נורמאלי.

כל תהליך ההתארגנות - של הזוג הצעיר, וכן של המשפחה - בחודשים ובשבועות שלקראת החתונה, היו חוויה מאד מלמדת בשבילי בכל מיני דרכים.. 

בתור מישהי שיש לה הרבה השגות על נורמת החתונות בארץ הבנתי משהו גם על הצורך לחלוק שמחה ועל הצורך להתרגש עם. אני באופן אישי, סולדת מהקונספט הבסיסי של חתונות בימינו. זה מתחיל מהבומבסטיות, המעבר של האירוע משמחה לסיפור כלכלי, 'המדרון החלקלק' של "אם כבר יש את זה אז צריך את זה ואז את זה', הדמיון בין החתונות... בקיצור. כמו רבים אני מסתובבת עם המשפט ש"אני הייתי עושה את זה אחרת."

חשוב לי להבהיר, אירוע של חתונה נראה לי מאד חשוב ובעל משמעות סמלית מרגשת, אני בעיקר מבקרת את דרך ציונה.

לפני החתונה של אחי, לא הצלחתי להבין איך רוב העולם בסופו של דבר נכנס לקדחת החתונות - במודע או שלא, ברצון או שלא- לראייתי- כמו שה לעולה.. 

אחרי החתונה, אני כן יכולה להגיד משהו בעד כל ההכנות וההתרגשות. פחות חשוב מה סוג ההכנה, אך על עצם קיומה.

כמו שציינתי, בסופו של דבר חתונה מסמלת את העובדה ששני אנשים בחרו להיות משפחה (עם/ בלי ילדים - זה לא משנה). הם בונים יחידה חדשה בעולם שלא הייתה שם קודם, ומתחייבים על זה. כמובן לא כל אחד מרגיש צורך בחותמת חיצונית, אבל באופן כללי, החתונה היא סוג של הכרה של העולם ביחידה החדשה הזו, יום ההולדת שלה. 

היות ואירוע כזה הוא מרגש מאד, והוא שלב מעבר גדול מאד בחיי אדם, צריך זמן להסתגל לרעיון, להפנים.

בתהליכים אחרים, כמו למשל הריון, יש את ההשהיה הביולוגית של תשעה חודשים שבהם מעכלים את השינוי שהולך להתרחש ומתארגנים לקראתו בכל מיני אמצעים חיצוניים.

בחתונות לעומת זאת, צריך לייצר את הזמן, להתכונן נפשית.

וההכנות מספקות את הצורך. 

ומעבר לזוג, בתור האחות, הבחנתי שמאד רציתי להשתתף בשמחה, לקחת חלק בהכנות כמעין דרך להיות שייכת לחוויה. וכך מצאתי את עצמי משקיעה זמן בחיפוש אחר שמלה, תכשיט, מאפרת, וכל מיני עיסוקים שהם נחוצים במידה מסוימת,  אך בעיקר מאפשרים לי להגביר את ההתלהבות וההתרגשות. הרי בסופו של דבר, החתונה עצמה אורכת מספר שעות- הרצון לשמוח ולחגוג ולהתרגש דורש זמן נוסף.

יש הרבה דרכים שאפשר היה להתכונן בהם - והרבה דרכים לערוך חתונה שלא חייבות להיכנע לכל כך הרבה תכתיבים שיש היום, אבל אם אני משחררת לרגע את נקודת המבט הזו, ופשוט נצמדת לחוויה - אז כן, היה כיף לבלות כמעט יום שלם עם אמא שלי ואחותי בהתמסרות למאפרת שגם עשתה תסרוקת (יום שלם!!!! אמנם היינו שלוש וזה מצריך זמן, אבל אם היו שואלים אותי לפני הייתי נשבעת שעובדים עליי).

וכנראה שבסופו של דבר הרבה מתחיל ונגמר בהתמסרות לחוויה והפחתת השיפוטיות. 

אז היה מעניין, ובאמת היה כיף ומשמח ומרגש. ויש יחידה חדשה בעולם שהיא משפחה. זה הדברים החשובים באמת.

כמו שהזכרתי קודם, השבוע שקדם לחתונה היה עמוס מאד בריאותית. בסוף שבוע לפני היו לי דקירות בבטן התחתונה שבפרנויה נחשדו על ידי כרמז לדלקת התוספתן... אז אחרי יומיים זה עבר- אבל עד שעבר החרדה תפסה מקום.

השיא היה שערב לפני החתונה – בעודי מרגישה ממש טוב – התחיל אצלי איזשהו דימום שלא הייתה ברורה סיבתו, אך היה ברור שיש גם אופציה שקורה משהו ממש לא טוב

ולא היה מנוס מללכת לבית חולים.. כך שערב לפני החתונה התאשפזתי ללילה! לשמחתי הרבה מאד הדימום הפסיק, ואובחן כבעיה נקודתית ותחת שליטה. כבר מרגע הגעתי לבית חולים הבהרתי בפני כל מי שמוכן לשמוע שאחי מתחתן מחר ושאשאר להשגחה אבל אני בדרך החוצה.. ולמחרת בבוקר, כשגם נשמתי לרווחה שנראה שהכל בסדר איתי, עדכנתי אותם שיזדרזו לשחרר אותי (=לכתוב לי מכתב שחרור מסודר) כי אני בכל מקרה הולכת..

ומסתבר שלא במקרה תהליך עזיבת בית החולים נקרא שחרור: האחות אמרה לי שהיא ממליצה לי לחכות למכתב כי אחרת היא תצטרך להודיע לקצין הביטחון על עזיבתי והוא יצטרך להתקשר אלי וחבל על כל הבלגן. משעשע.

מכיוון שאני טיפוס משתף פעולה ביסודי, הסכמתי לחכות עוד קצת (שמנקודת מבטי המרוכזת בעצמי היה הקרבה גדולה), ולשמחתי, לשם שינוי זכיתי לראות גמישות גם מצד הגורמים בבית החולים שבדרך כלל להזיז אותם מהקצב שלהם זו משימה בלתי אפשרית; הם אכן הזדרזו, ולפני 12:00 כבר הייתי חזרה בבית למבצע איפור + תסרוקת שציינתי כאן. נראה שכל הרעש והבלגן סביב חתונות בארץ גם יוצר אמפתיה ונכונות לבוא לקראת, וכל 'זעקות' ה-"אחי מתחתן" הועילו...

באותו ערב שלפני, ניסיתי באמת להבין – מה? למה? מה זה התזמון הזה ומה היקום מנסה להגיד לי הפעם? ללמד אותי? הרי באמת מה כבר ביקשתי- לשמוח בחתונה של אחי בלי דרמות? לאיזה אבסורד של התמודדות עם מצבים משתנים והסתגלות למצב עוד אגיע?

התפתחה אצלי התחושה המיסטית שמישהו למעלה ממש מנסה לבחון אותי, האם אלו מבחני האמונה שלי? פיתחתי הזדהות כלשהי עם דמויות כמו איוב ואברהם אבינו במבחן עקידת יצחק..

ככה זה, מצבים קיצוניים מייצרים מחשבות קיצוניות.

יאמר לזכותי שהתאפסתי די מהר, בעיקר כי  בסך הכל הרגשתי טוב מבחינה פיזית ורק הגוף שלי היה עסוק בלעשות שטויות.

עוד מעניין, שהיום בדיעבד אני מסתכלת על החוויה במעין חיוך והומור (שאני מקווה שעובר דרך השורות) ובעיקר נשארתי עם הטעם של הכיף מהחתונה. למזלי ולשמחתי השתלשלות העניינים יכלה להסתכם ב"והכל בא על מקומו בשלום" – ועל כך אני מודה ומוקירה.

כאמור, לפעמים צריך קצת מזל, ותמיד צריך אמונה.

במהלך כל ההתרחשויות הבריאותיות, שיננתי לעצמי משפטים בסגנון "אני הולכת לרקוד בחתונה; הכל הולך להיות מצוין בחתונה; הכל הולך להסתדר". זה היה האימון שלי באמונה. הייתה לכך תרומה למצב? אין לדעת, ומכיוון שכך, שווה להאמין שכן. ממליצה לעצמי ולכולם להתחיל לבחור את דרך הפרשנות למצב שעושה יותר טוב.

מתוך האמונה, יש יותר מקום לחלום.

לקרוא חלום שביקשתי לעצמי לפני ארבעה חודשים בכדי לגלות שהוא קרה בדיוק איך שתיארתי, זו אחלה הרגשה.אמנם בתקופה זו לא קרו כל הדברים שאיחלתי לעצמי והיו גם אכזבות. משום מה, ולשמחתי – הזיכרון הסלקטיבי מתמקד באלו פחות.

מסקנה – זה הזמן להתחיל לחלום קצת יותר בגדול... או לפחות בקצת פחות זהירות.

פוסט שהוא הודעה

לעיתים עולם המחשבים אינו ברור לי, דברים קורים ואין לי הסבר.
כמובן - זו הרגשה לא נעימה... אבל מתגברים ומוצאים פתרונות עוקפים.

ולעניינו, הפעם פרסמתי פוסט שמשום מה לא הופץ במייל של כל הקוראים הנאמנים.. לכן אני שולחת הודעה (בתקווה שזו כן תגיע ליעדיה) ומזמינה אתכם לקרוא את הפוסט- "החניה שהובילה אותי למלחמה" שפורסם כאמור, כבר ביום ד' שעבר, וזאת על ידי כניסה לקישור הבא:

http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_31.html

וחוץ מזה מאחלת שבוע נפלא..
רוני

החניה שהכניסה אותי למלחמה

כבר כמה חודשים טובים שיש לי תו נכה.

בתחילה לא אהבתי את הרעיון, אך בשלב מסוים זה כבר לא היה משהו ש"מנצל" את מצבי, אלא זכות נחוצה לי מאד, ובלעדיה אני מתקשה להגיע למקומות.
כשאני צריכה להגיע למקום שאין לידו חנייה צמודה באותו רגע, יש לי שתי אפשרויות- או שמישהו יחנה בשבילי במקום אחר (ואחר כך יצטרך להביא לי את האוטו לקראת הנסיעה חזרה) או שאני פשוט אאלץ להמתין עד שחנייה תתפנה.

אז קודם כל, גיליתי שלפעמים לעמוד ולחכות בנקודה זה יותר יעיל מלעשות סיבובים על סיבובים במציאת חנייה (וזה נכון ללא קשר לתו נכה).

מעבר לזה, גיליתי שתו נכה זה להיט. אם כבר הופכים את הלימון ללימונדה – אז אין ספק שתו נכה זו לימונדה איכותית.

אבל גם גיליתי שמצב של המתנה לחנייה הוא מצב מעורר מתח, במיוחד בארצנו הקטנטונת וה'חצופה', בה אם תמצמץ לרגע יתפסו לך את המקום אחרי שחיכית בצד בסבלנות 15 דקות. והסיטואציה ההשרדותית הזו מוציאה ממני צדדים מאד לא מפרגנים, שבשפה 'אקדמית' נקראת תגובת 'הלחם או ברח' (fight or flight). ואם מתרגמים באופן חופשי – כמו חיה..

פתאום אני כבר לא האדם הסבלני, המתחשב.. פתאום זה או אני או הוא. במצבים מסוימים ויתרתי ואמרתי לעצמי – שטויות זה רק חנייה, אבל לאורך זמן מתגברת התחושה ש:"מטפסים עלי" (ומה פתאום שיטפסו עליי?) ושאם לא אלחם על זכותי ואצפור ואתנהג כרומאי, אני לא אחנה בקרוב.

מאד לא כיף לגלות שנכנסתי למקום של מאבק, לנקודת מבט של מלחמה.

האמת הלא מפתיעה היא, שה'חיה' שבי היא עדינה, יותר סנאי מנמר... אבל גם סנאי לפעמים עצבני.

השבוע היה עוד יותר לא כיף, לגלות שתחת המשקפיים המותקפות/תוקפות המציאות לעיתים מספרת סיפורים מעוותים...

השבוע נסעתי לבנק. החנייה של הבנק היא מעין מפרץ של שתי שורות חנייה שכביש צר ביניהן, והוא מקביל לשורת בתי עסק, ביניהם כאמור, הבנק וכן סניף של קופת חולים כלשהי.

המפרץ צר. לכן כשעומדת מכונית בכניסה אליו (בין שתי שורות החנייה), זה חוסם מכוניות אחרות מלעבור.

כשהגעתי, היו שתי מכוניות בכניסה למפרץ, ממתינות בטור לחנייה שתתפנה.

הבנתי שכל החניות תפוסות (כולל חניות הנכים...) וחיכיתי לתורי בסבלנות (הסדר היחסי הרגיע את שד "אף אחד לא יתפוס לי" לשלב זה).

אחרי כמה דקות התפנו שתי חניות, וכך הפכתי להיות ראשונה, ממתינה בכניסה למפרץ למיטיב הבא שיועיל לסיים ענייניו ולפנות לי מקום.

אה... וכמובן שקצת חסמתי את המעבר לכניסת מכוניות אחרות. אבל זה די ברור לא? אם אכנס יותר פנימה, אפספס כל יוצא פוטנציאלי מהחניות שכבר יהיו מאחורי – לטובת אי אלו ממתינים לחנייה שיגיעו אחריי. והרי אם אין חניות מתפנות, גם כך אין לאחרים מה לחפש בתוך המפרץ לפני שאני אחנה.

בעודי ממתינה, מגיע מצידי רכב, צופר ודרך החלון צועק לי בקול מאיים

"תני לי לעבור"

בבת אחת רמת האדרנלין עולה, יצר הלחימה שלי מתעורר, ואני מתחילה להתווכח –

"אבל אין עוד חניות"

"תני לי לעבור!!!"

"אני ממתינה כאן כבר עשר דקות, אני אמורה להיכנס לחנייה.. אין לך מה.."

"תני לי לעבור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

כאמור, יצר הלוחמה של סנאי בשילוב התחושה שהשיחה לא מתקדמת, הוביל אותי,

עצבנית ומתוסכלת, לתת לרכב לעבור, כשאני מבחינה שמאחורה ברכב יושבים אישה וילד בוכה.

כמה דקות אחר כך, עדיין ממתינה, אני קולטת את הגבר עם הילד על הידיים רץ לקופת החולים. הוא נראה קצת היסטרי (גם המבוגר וגם הילד) והכתה בי התובנה שכשהוא ניסה להיכנס למפרץ הטרידו אותו דברים אחרים מאשר אם הייתי שם קודם או לא.

אין לי מושג מה הוא עשה עם האוטו...

הגבר הזה לא היה כל כך וורבלי ברגע האמת. השיחה בינינו הייתה יכולה לקדם את התזוזה שלי מהדרך בצורה יותר יעילה.

ובכל זאת, ברגעי לחץ אמיתי של אנשים, ייתכן שמיומנויות תקשורת זה קצת יותר מדי לבקש.

בשלב ראשון לאחר האירוע מצאתי את עצמי מתגוננת בפני עצמי- איך יכולתי לדעת? סך הכל לא רציתי לצאת שוב פראיירית.. ועוד ועוד נימוקים מסוג זה. שבינינו, היו 'עוברים' את משפט האדם הסביר.

אבל תחושת החמיצות לא עזבה אותי. תחושה שכניסה למצב נפשי של מלחמת קיום מוציאה ממני תגובות שאני לא אוהבת להסתכל עליהן.

עוד היה מעניין לראות כיצד אותה התרחשות, מבעד לעיניים שלי, שרואות רק את המציאות המצומצמת שלי, היא התרחשות כל כך שונה מבעד לעיניים של האחר (כמו אותו בחור שבטח קילל אותי ואת כל הישראליים הדפוקים ובטח הבנות שלא צריכות להיות על הכביש ומי יודע מה עוד...).

המציאות המצומצמת, היא מנת חלקו של כל אחד מאיתנו לגבי כל דבר. 

זו לא עובדה חדשה.

המדהים הוא עד כמה בקלות אנחנו שוכחים את זה באופן די עקבי, ונשארים עם הסיפור שלנו בתור האמת שהתרחשה, בלי שמץ של התלבטות או השהייה להיזכר בעובדה שזה לגמרי סובייקטיבי.

החיים הרבה יותר מורכבים אם כל פעם אתה צריך לבדוק מה הסיפור של הצד השני (או לפחות לזכור שקיים סיפור כזה ולהיות ערני שלא הכל ידוע לך), אבל איכשהו, אולי אני מעדיפה לפעמים להפסיד חנייה בתמורה להבנה הזו.  

מנוחה מתשומת לב

מאחורי הקלישאה 'הזמן עובר מהר כשנהנים', נראה שמסתתרת הנחה הפוכה שאם הזמן עובר לאט זה בגלל שהוא עובר עלינו בסבל- כשלא נהנים (הנחה שגויה מבחינה לוגית- למי שזוכר מהפסיכומטרי..).

כבר זמן שאני מסתכלת על דברים אחרת. לגבי כל יום שעובר אני רוצה להרגיש שקרה ביום הזה משהו משמעותי, ששמתי לב שהזמן עבר, והרגשתי אותו. במובן החיובי.

הזמן עובר בכל מקרה, השאלה היא האם השקענו בלחיות בו, או שהוא עובר- ככה מעצמו – מבלי שנשים לב.

מדובר באתגר רציני. כי יומיום שואב, שגרה סוחפת, כולם במאבק תמידי – "להספיק", והזמן באמת עובר מהר. וחוץ מזה, מה זה 'אירוע משמעותי'? הרי לא בכל רגע נתון קורים ניסים ונפלאות, חיינו בנויים מאירועים קטנים ועל פניו 'רגילים'. האתגר הוא להיות בתשומת לב, לכל מה שמיוחד ב'רגיל'.

האתגר הופך עוד יותר גדול, כשיש אירועים וחוויות שהם פחות נעימים. לגביהם הנטייה הטבעית היא שאנחנו משתדלים דווקא לא 'להרגיש' אותם, ולגביהם אנחנו ממש מעדיפים לא להתעמק ו-'לשים לב'.

אמנם מבחינתי, השאיפה הסופית היא להצליח להכיל וללמוד גם מהתקופות הפחות נעימות. כי כשמשתדלים לא להרגיש את הכאבים, מקהים את כל החושים והכל פשוט פחות חד ומרגש. זה חיים ליד ולא בתוך.

אבל בתור מי שמנסה לעמוד באתגר, לפעמים צריך גם מנוחה..

חודש וחצי כמעט לא פרסמתי פוסט. וכנראה זו הייתה תקופת מנוחה לעצמי.

בחודש וחצי שלא כתבתי הייתי בתקופה של נתק כלשהו מעצמי ומהעובר עליי. תקופה שהעברתי לעיתים בטייס אוטומטי, בלי להשתהות ולהרגיש דברים עד הסוף. כאמור, סוג של מנוחה, ואולי סוג של בריחה – ולפעמים זה אותו הדבר...

ממה זה התחיל?

למי שקרא את הפוסט האחרון, יודע שזה היה פוסט מאוכזב ואולי קצת כועס. פוסט מאוכזב מכך ששוב איני מרגישה טוב וכועס על כך שאין הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלקבל את זה. אז כיוון שקבלה מסוג זה היא לא פשוטה, עזבתי את העיסוק בעניין ורק המשכתי לשנן את המשפט 'הכל עובר ומשתנה כל הזמן' מתוך מטרה לחזק את האמונה שבקרוב ארגיש יותר טוב.

וכך עברו הימים, במקום פחות קרוב לעצמי, לטוב ולרע.

וגם בתקופה של "מנוחה/ בריחה" נראה שהמשפט 'הכל משתנה' עובד, כי הפלא ופלא, או לחילופין, באופן מאד צפוי (למי שיש אמונה..) זה בדיוק מה שקרה. עבר והשתנה, התהפכו דברים – והתחלתי להרגיש יותר טוב...

פרסום הפוסט מתגלה כמעין סיכום תקופתי קודם כל לעצמי – מה עבר עלי בזמן האחרון?

אז לשמחתי, קרו הרבה דברים בחודש וחצי, ובעיקר, התחיל שיפור נשימתי שמתקדם לאט ובזהירות (במסגרת 'עין הרע' קצת מפחיד להעלות את זה על הכתב, אבל כשהולכים עד הסוף עם תפיסת 'הכל משתנה', כבר אין לזה חשיבות..).

כפי שלא יכולתי להסביר למה פתאום מצב הנשימה התדרדר בבת אחת, גם לשיפור אין הסבר ברור של סיבה – תוצאה.

המעשה המרכזי שלי בעניין היה החלטה שמה שיכניס לי אוויר (תרתי משמע) זה השקעה ביוגה.

לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל כולנו מכירים את הפער בין לדעת ובין לעשות.

מתוך עגמת הנפש שהייתי בה על המוגבלות שלי, קיבלתי במייל סרטון שעורר בי השראה על בחור שבתחילת הסרט נכה לגמרי, ובסופו – בזכות תרגולי היוגה – הוא רץ לעבר המצלמה..

אחד המשפטים שתפסו אותי בסרטון הוא- 

"זה שאני לא מצליח לעשות את זה היום, לא אומר שלא אצליח מחר".

החלטתי שאצלי זה הולך להיות אותו הדבר. התחלתי בשיעורי יוגה שמותאמים לי, ואני מתמידה ומתאמנת כמעט כל יום. גם אני רוצה להפיץ סרטון ביו-טוב בו אני רצה ומקפצת...

למי שרוצה לראות (אותו- לא אותי..)

 -  https://www.youtube.com/watch?v=HdS4Yns7_F8&feature=player_embedded

מעבר ליוגה, אפשר אולי בזהירות רבה, לקוות שהשיפור הזה הוא רמז לכך שהתרופה החדשה התחילה להשפיע. צילומים מסודרים לבדיקת מצב הגידול יהיו רק בסוף אוגוסט, והם נחשבים בעיני הרופאים המדד לתרומת התרופה.

מבחינתי – כפי שכבר ציינתי בעבר – מה שהכי יקבע זה איך אני מרגישה ולא איך הבדיקות אומרות שאני מרגישה..

היום אני עדיין זקוקה למחולל חמצן להליכה ולתנועה מחוץ לבית, אבל בתוך הבית הוא לרוב מובטל. והתקווה להמשך:  זה שאני לא מטיילת בחוץ בלי מחולל היום, לא אומר שלא אעשה זאת מחר...

בחודש וחצי האחרונים נאלצתי לקבל את העובדה שלא נסעתי עם משפחתי לארה"ב ליום ההולדת ה-95 של סבא שלי. זה לא היה קל, בעיקר כי אחרי שהצבתי לעצמי חלום, היה קשה לקבל שלא הכל מתגשם. ומצד שני, למי שזוכר את הפוסט בו העזתי לחלום (http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/04/i-have-dream-to-have-dream.html), חלק מהדברים כן התגשמו ומתגשמים:

התרופה לא גרמה לי תופעות לוואי, עליתי במשקל הרבה יותר מהצפוי, יש שיפור בנשימה (ואיהנה ממנו כל עוד זה כך), ובעוד שבועיים וחצי אח שלי מתחתן ואני כבר מוכנה עם שמלה ואמונה שארגיש מספיק טוב גם לרקוד.

ויש עוד דברים משמחים שלא באו בהזמנה ישירה...

בחודש וחצי הזה, עשו אצלנו שיפוצים בבית. כתוצאה מכך נאלצתי להעביר את עצמי ואת חפציי לדירה שלי בתל אביב, ולהתארגן שם עם עזרה של המשפחה והשכנות היקרות למשך אותו שבוע. ואולם, מעז יצא מתוק, כי גיליתי שאני מסתדרת בדירה בכלל לא רע, ומקום משכני נכון להיום חזר להיות ביתי בתל אביב. כיף מאד להיות אצל ההורים שעוזרים לי רבות, אבל לחזור למקום שלי, עם החצר האהובה שלי – גם זה באופן כלשהו התגשמות חלום.

למדתי משהו על חלומות בתקופה הזו...

מעבר לכך שחשוב לחלום, כדאי לחלום הרבה ובהרבה כיוונים. לדעת מראש שלא הכל יתגשם בדיוק כפי שתוכנן, דברים יתפתחו לכיוונים נוספים וחלק גם לא יקרה, אך זו לא סיבה לזרוק את החלום עם האמבטיה. החזון הכללי הוא מה שחשוב. ואם אני מספיק ערנית, אני יכולה להבחין ולשים לב לכל מיני הפתעות נעימות שלא היו בחלום, וגם לשים לב לניסים ולנפלאות הקטנים של החיים, שכל כך קל לפספס מגובה הטייס האוטומטי.

חודש וחצי לא כתבתי. ובסופו של דבר, אני כותבת ומגלה שאני מטיפה למסרים שכבר הטפתי בעבר. ואיכשהו, נראה שאף פעם לא רע לקבל עוד תזכורת לנושא. 

אני נזקקתי לה, ואולי איני היחידה..

כשהחגיגה נגמרת

נרשמתי לאתר חדש בשם 'גיליסט'.

אתר נחמד שיש בו הצעות למכירה/ מסירה/ בקשות / בארטרים / עבודות / דירות וכו'. קונספט מוכר. ובכל זאת, האתר הזה מאופיין בקהילתיות, בהרבה רצון לתת, ויש בו גם תחושה שהכל יכול לקרות אם אשלח דרכו בקשה ליקום.

התחושה הזו קשורה לפחות בחלקה לאווירה שמשרה מי שהקימה אותו – גילי- (התחילה ממאגר חברים סגור שאותו פתחה בהמשך) שבהחלט נראה שחיה בגישה של 'הכל יכול לקרות'. זאת למדתי עליה מקריאה של מעין מיני-בלוג שהיא כותבת באתר באופן יומי.

ובכן, גילי נסעה לפריז.... ובתור חובבת טניס שהגיעה בזמן של טורניר היא החליטה שהיא תצליח להיכנס למשחק של סרינה וויליאמס- אותה היא מעריצה - נגד ווירג'יני רזאנו (מישהו מבין בטניס??). זאת למרות שהיו לה כרטיסים רק למשחקים במגרשים היותר קטנים של הטורניר. אז גילי סיפרה באריכות על הניסיונות והמאמצים והשיטות שניסתה. איך היא הייתה נחושה ובאמונה, ועברה מסע,  עד שהמאמצים נשאו פרי: היא ביקשה כרטיסים מאנשים שהיו כבר בדרך החוצה- וזה הצליח.. ההתלהבות והאושר היו גדולים. וזה באמת היה מרגש לקרוא על זה.  

החלום הבא שציינה גילי, היה לפגוש את סרינה וויליאמס לקפה, ולשם כך תכננה לשלוח לה מייל.

ואולם - בדיווח הבא של גילי מחוויותיה מפריז לא מוזכר על הנושא דבר מלבד חלק שבו מוזכרת חברה אחרת של גילי, שלגביה גילי כותבת: "ואולי היא תהיה מנומסת יותר מסרינה וויליאמס ות(י)ענה לי"..

וזהו בעניין.

על האכזבה כתבה גילי שורה אחת.

משום מה הבחנתי בכך. הפער בפירוט של חווית ההישג לעומת חווית האכזבה המתוארות משך את תשומת ליבי. מה הסיבה לפער? אנשים לא אוהבים לכתוב על מה שלא הצליח כנראה. או שעוד לפני כן, הם לא אוהבים לחשוב על זה. האם הם מרחיקים את זה בעיקר מאחרים או מעצמם? האם זה מתוך רצון לשמור על תדמית ההצלחה, או כדי לא לצער את האחרים? ואולי- חווית האכזבה של גילי לא הייתה כל כך גדולה ורק אני מנפחת אותה? או שגילי- בתור אופטימיסטית- פשוט מצליחה לשכוח את החוויות השליליות ביתר קלות... זיכרון סלקטיבי באופן בריא ביותר..

המחשבות הללו העלו בראשי הרהורים שהיו לי בעבר לגבי הרבה ספרי 'עזרה עצמית', סיפורי החלמה, מאבקים פיזיים ואחרים שהסתיימו בניצחון, ושאר ספרים שמטרתם לעודד ולהחדיר אמונה, ושפעמים רבות אכן מעוררים השראה. יצא לי לקרוא כמה כאלה..

חווית הקריאה בספרים הללו הייתה בשבילי הרבה פעמים חוויה אמביוולנטית. מצד אחד הקריאה נתנה תקווה מתוך המסר שהכל אפשרי ושאסור לוותר. וכשזה אוטוביוגרפי זה תמיד מעורר הזדהות.

מצד שני, הקריאה תמיד עוררה בי רגשות 'מה לא בסדר אצלי'.

תמיד היה נדמה שאנשים הצליחו לעשות שינויים מדהימים בחיים שלהם בפרקי זמן קצרים, שאנשים התמסרו וחייהם התהפכו והשתפרו בכמה חודשים. והם לא רק השתנו שינוי פנימי – אלא החלימו, הבריאו ושאר ניסים.

"מה איתי?" חשבתי לעצמי.

 "חודשים עברו אצלי כמו מים והשינויים כל כך מזעריים.. ובטח שקשה לייחס לעניין איזשהו שינוי בריאותי. למה לי לוקח כל כך הרבה זמן לקלוט את מצבי, להתמסר לתהליכים, לפרוץ קדימה? הרי כשהחיים מסדרים לאנשים ניעור וטלטול מהסוג שאני קיבלתי, לרוב יש התעוררות/ 'הארה' / טרנספורמציה.."

"ולמה אצלם זה כל כך עובד ואצלי זה כל כך קשה? הרי זה לא שאני לא מנסה..."

ואז יום אחד אמא שלי הפנתה את תשומת ליבי לאפשרות שהסיפור שאני קוראת הוא לא כל הסיפור. שהנרטיב המסופר אולי מבליט צדדים מסוימים ומצמצם אחרים.. מה שהכותב זכר יותר, מה שהוא חשב שיהיה יותר נעים לקוראים לקרוא, מה שהוא אהב יותר לכתוב עליו בעצמו.

ספרי העזרה עצמית פחות מתעכבים על החלקים שקשה ועל הזמן שלוקח, על התהליך. על העליות והירידות והמאבק והמשברים, והעובדה שגם כשהמצב כבר טוב יש נפילות, וששמירה על אופטימיות זו עבודה יומיומית – ועוד כהנה וכהנה פרטי מציאות שעשויים לדכא ולהפחית את המוטיבציה.

ולי נדמה, שבשבילי קריאה על הקשיים הייתה יכולה להיות דווקא מנחמת ומרגיעה.  

כי התהליך ארוך ובעצם לא פוסק. ולספר אחרת זה למכור אשליה.

אשליה...

ואולי כולנו מעדיפים את האשליה. אולי ספר שאני הייתי כותבת, שלא מפחית בקשיים ולא מייפה, לא היה מוכר. כי במקום לעורר השראה הקריאה הייתה מעוררת עייפות.

אותה עייפות שאני חווה כרגע- במסגרת העליות והירידות שהן מנת חלקי...

הנה בפוסט הקודם הכל היה אופטימי. כיף לקרוא, משמח לכתוב. תחושה שאפשר לנשום.

וכעת פוסט חדש, והנשימה.. על הפנים.

השבוע באה הנפילה שאחרי הפריחה.

התחלתי בהפחתה של הסטרואידים, ועוד לפני שהספקתי להגיד "שיהיה בהצלחה", נאלצתי להעלות חזרה את המשרה של 'קח אוויר' מ- 25% ל75% משרה.

איזו סטירה לפרצוף.

באופן אבסורדי, קבעתי תור לרופא ריאות בדיוק לימים אלו, שמטרתו המקורית הייתה מאד אופטימית- לברר אם לדעתו, בהינתן סידורים ראויים, אוכל לטוס לארה"ב (זוכרים את הנסיעה המשפחתית שבחלומי לחודשים הקרובים הסתדרה והתגשמה? אחרי שהמשאלה לגבי המשקל התממשה, כבר הייתי בדרך להגשמת המשאלה הבאה). אבל כשהגעתי אליו בפועל, זה כבר היה אחרי שחל שינוי לרעה, והשיח היה לגמרי אחר. שנינו היינו קצת מודאגים. הוא החזיר אותי למינון מלא של הסטרואיד כדי לוודא שזה אכן הגורם שמשחק עם הנשימה שלי כך. אבל גם אחרי 3 ימים בחזרה למינון המלא השיפור היה קטן מאד, ולא כל כך ברור מה קורה כאן.

לא ברור איך להבין את זה ואיך להפחית את הסטרואיד בלי לחזור למצב לא מספק בעליל.

ושוב השאלה שעסקתי בה כל הזמן – מה המצב בפועל, שהסטרואיד ממסך בכזה כישרון?

סטירה לפרצוף ובוקס בבטן.

 "אלוהים, תן לי את האומץ לשנות מה שניתן, את הכוח לקבל את מה שלא ניתן לשנות, ואת החוכמה להבדיל בין שניהם". 

תפילה מוכרת ששוב נתקלתי בה היום, ושוב היא רלוונטית עד מיאוס.

כרגע נדמה לי שמה שמצופה ממני לקבל בתור דברים 'שלא ניתן לשנות', זו משימה על סף הבלתי אפשרי. את 'קח אוויר' אימצתי באהבה רק בזכות איזושהי הנחת יסוד שתפקידו בכוח זמני, והאפשרות שזו הולכת להיות המציאות הקבועה שלי עדיין לא נתפסת. במיוחד אחרי תקופה – קצרה אמנם – שנתנה לי תזכורת לימים רחוקים בעבר, בהם ללכת לסופר לא נראה כמו מסע ארוך ומתיש, בהם לעלות מדרגות לא היה נדמה כמו משימה בלתי אפשרית, בהם לצאת לטבע לא הצטמצם לנסיעה לנקודה- הוצאת כיסאות וישיבה.

ואני יודעת שבמידה מסוימת הכל היה קצת צפוי ושהסטרואידים הם משחק מכור מראש.  זוכרת שהתכנית המקורית הייתה ליהנות ממה שיש כל עוד אפשר. ואני גם חושבת שעשיתי את זה. אבל מסתבר שבלתי נמנע לרצות עוד, לחשוב קדימה לפחות קצת, לפתח ציפיות כלשהן לגבי מה שיהיה – ולכאוב כשזה פונה לכיוון אחר ונדמה כמתנפץ. צעד קדימה, צעד אחורה..

ושוב הערפל המוחלט לגבי העתיד. האם בכל זאת התרופה החדשה תעשה איזשהו שינוי או הבדל? בינתיים, כאמור, לא רואים את זה, אבל סביר שלא עבר מספיק זמן. אז אסור לזרוק גם את התקווה הזו לפח במסגרת האכזבה הכללית. כמובן, שגם שמירה על התקווה הופכת אתגר הרבה יותר גדול ברגעים הקשים. נו, מה- ברור שתקווה היא משהו שבא בהרבה יותר טבעיות כשיש סימנים חיוביים שירפדו אותה ויעודדו אותה לצמוח.

אז מה עכשיו? עכשיו צריך לקבל את העובדה שאני מאוכזבת. זה הזמן להצטער ולכעוס ולקבל את הרגשות האלו באהבה. לקבל את עצמי במלוא האהבה גם כשאני לא מצליחה להימנע מציפיות ולא מממשת את הרעיון שמה שעכשיו זה גם טוב. לפרגן לעצמי גם כשאני מחוץ למסלול ה"מומלץ" על ידי ספרי ההשראה, ברגעים שהספק מנכר ועדשות המשקפיים המתבוננות במציאות מרוחות אכזבה וצער.

בסוף, איכשהו זה תמיד יורד לשורה תחתונה אחת – הסוד הוא בלקבל את עצמי, ואחר כך באה הקבלה של כל היתר. סוד גלוי, ועדיין רבים הנופלים ביישומו, והפונים לדרך הביקורת העצמית (ומשם בביקורת גם על כל היתר).

אז למרות שלפעמים אני חוששת שאני חוזרת על עצמי בבלוג, יש מסרים שהם בלב העניין, ודורשים תזכורת קבועה. אז כותבת לאחרים ודרך כך מזכירה לעצמי, לפרגן לעצמי עוד מילת עידוד חיובי –

הכל בסדר אצלך. את עושה את הכי טוב שאת יכולה. 

זה יצטרך להספיק.  

וכמו כל דבר בחיים, גם זה יעבור..