מחווה לענת גוב

ענת גוב (אשתו של גידי, היוצרת והכותבת וכו' וכו') נפטרה שלשום מסרטן של המעי הגס.

אתמול הייתה הלוויה.

כמובן שלא הכרתי אותה אישית, והאמת שגם לא כל כך הכרתי אותה ציבורית עד התקופה האחרונה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי ממש מתבאסת מזה. זה העסיק אותי במהלך היום, הקשבתי ברדיו לשידור מהלוויה, קראתי אחר כך באינטרנט, בקיצור- נמשכתי להכיר ולשמוע עוד, לחטט בצער ובכאב של המשפחה והחברים, באופן מוזר חיפשתי להיות חלק. כוחה של הזדהות.

על סיפור ההתמודדות שלה שמעתי משני כיוונים- מצד אחד, סביב כתבה שהייתה עליה לפני חצי שנה בה תוארה תרופה טבעית שהיא לוקחת ושעל פניו שיפרה את מצבה (ובדיעבד, אולי לא, ובכל מקרה לא מספיק..). זאת לאחר שהחליטה החלטה נחושה לא לבצע טיפולים קונבנציונאליים כמו כימותרפיה.

מצד שני, נחשפתי קצת יותר ל'עולמה הפנימי' דרך ההצגה 'סוף טוב' שכתבה על הסרטן – שלה, שלי, של כולנו. הצגה שראיתי רק לפני 3 חודשים בהזמנתה של דודה שלי לכבוד יום ההולדת.

זאת הייתה הצגה חזקה בכלל, והתאפיינה דווקא בכך שהייתה (במקביל להיותה מאד עצובה) מאד מצחיקה. ועל אחת כמה וכמה מצחיקה וכואבת בו זמנית למי שמכיר את הפרטים מבפנים.

זה היה כל כך ברור שמי שכתבה את ההצגה הזו ידעה על מה היא מדברת. על מה אני מדברת. כוחה של החוויה המשותפת הוא כוח יוצא דופן.

ענת גוב עמדה בפני דילמה שרוב חולי הסרטן מתמודדים איתה. ודווקא אני לא.

היא הייתה צריכה להחליט האם היא מעוניינת בטיפולים שעשויים להאריך את חייה, אך הם עצמם קשים ומורידים את איכות החיים לתהומות לא מוכרים.

היא בחרה לנצל את הזמן שנשאר לה במה שאני מבינה כהחלטה להתמקד באיכות ולא בכמות.

נדמה לי שבמקרה שלה, היה ברור שטיפולים כאלו יכולים להאריך אך לא לרפא (אם יש דבר כזה 'ריפוי' כשמדובר בסרטן), ואולי זה גם היה שיקול שהשפיע. ובכל מקרה, זו החלטה בעלת משמעויות רבות. לגביך, לגבי קרוביך ובכלל.

היום בסיקור הלוויה המסר המרכזי היה שענת 'צחקה למוות בעיניים', התמודדה באומץ, הייתה גיבורה. האם בגלל שבחרה לא לקבל טיפולים?

אני לא חושבת. באותה המידה ניתן לראות דווקא במי שמתמודד עם הטיפולים את הגיבור האמיתי. אני חושבת שהגבורה נובעת מזה שהיא בחרה. נקודה. פחות חשוב מה היא בחרה, חשוב שהיא שאלה את עצמה את השאלות והתעקשה על הדרך שלה.

הרבה אנשים לדעתי, בכלל לא מרגישים שיש להם ברירה. אני לא יודעת מה אני הייתי מחליטה במידה והייתה לי אפשרות לטיפולים (הסרטן שלי לא מגיב לטיפולים ולכן זה לא רלוונטי לי), אבל אני משערת שהייתי 'הולכת בתלם', מקשיבה לרופאים, "נלחמת על חיי" בכל אמצעי- גם האמצעי המזוויע של כימותרפיה. ייתכן מאד שהייתי מרגישה באינסטינקט שזה לא מה שאני רוצה. אבל ממש לא בטוח שהייתי מקשיבה לאינסטינקט הזה.

כאמור, אפשר לשאול האם לא ללכת על טיפול זה אקט של גבורה או של וויתור? מי הוא זה ש'נכנע' – המטופל הנאמן או המורד? אבל כמו שאומרים הפוליטיקאים – לדעתי לא זו השאלה!

השאלה הגדולה היא איך הגעתי לאן שהגעתי? איך התקבלו ההחלטות שלי? האם אני ניתבתי או נותבתי? האם אני מרגישה שלמה?

השאלות הללו מאד קשות כשמדברים על מוות. כי כדי לענות עליהן צריך להסתכל למוות בעיניים וללא פחד. ומי רוצה להיכנס לדו-קרב של 'מי ממצמץ ראשון' עם הסוף? הסופיות שלנו היא לא משהו שאנחנו אוהבים לחפור בו. זאת למרות שנראה שההתחככות עם הנושא מובילה ליכולת להירגע לגביו, וזה שיפור גדול באיכות החיים.

אבל אני אומרת, עזבו רגע בצד את המוות, האם אנחנו שואלים את 'השאלה הגדולה' כשמדברים על החיים: איך הגעתי לאן שהגעתי? איך מתקבלות ההחלטות שלי? האם אני מנתבת או מנותבת? האם אני מרגישה שלמה?

עם יד על הלב, אני משתדלת. מאד משתדלת, וערנית לשאלה יותר, ככל שעובר הזמן. אבל עוד יש לי דרך, דרך ארוכה לפניי – במסלול של מציאת הקול הפנימי הברור והצלול שיוביל אותי למקומות האמיתיים שלי.

ואם זה מה שענת גוב הצליחה לעשות – אז זה מה שהופך אותה לגיבורה בעיני.

ולא בקלות אני "מחלקת" את הסופרלטיב של גבורה. לרוב אני טוענת שגבורה זה לא משהו ייחודי לאדם כי המציאות כופה עליך גבורה כשהיא ממטירה עליך התמודדויות.

אבל ייתכן שמתגבשת אצלי הגדרה אישית מחודשת לגבורה. הגדרה שאינה קשורה למעשה או להתנהגות, אלא לתהליך שקדם לה. התהליך של ההקשבה לעצמי וההליכה אחר האמת הפנימית שלי בעת הבחירה בהתנהגות.

ענת גוב מצטרפת לרשימה של אלו שנגעו בחיים שלי במסגרת הגורל המשותף, ואחר כך נפרדו מהחיים וגנבו ממני בדרך כמה טיפות של אופטימיות. איך הם מעיזים לא להיות סיפור מפעים של הצלחה והבראה, אחרי ששמתי את הכסף שלי על הסוס שלהם ונתתי להם להשפיע ולנגוע בי?

ובאותו זמן, כנראה שיש בחיבור הרגשי הזה גם משהו שנותן עוצמה. אחרת למה אני מרגישה שאיפה לנגוע באותו אופן באחרים?

כשחושבים על זה, אולי העובדה שהם חשפו את עצמם ואת סיפורם, שיתפו אותי וגרמו לי להרגיש שייכת ומובנת, הופך אותם לסיפור הצלחה. ללא תלות במה קרה אחר כך.

לפחות מהבחינה הזו, לדעתי בכל זאת היה לענת גוב "סוף טוב".

נכות

במשרד התחבורה כבר מזמן נתנו לי את הפריבילגיה של הכותרת 'נכה', ואפילו קיבלתי תו.

בתחילת הדרך זה היה שוס, העובדה שאפשר לחנות איפה שרוצים, ובמידה מסוימת אפילו הרגשתי שקצת 'דפקתי את המערכת' והרווחתי משהו שאני לא בטוחה שמגיע לי.

אבל זהו, די באיחור אחרי משרד התחבורה (מה זה אומר שמשרד ממשלתי 'עוקף' אותי בתובנות..), נופל גם לי האסימון. יש לי נכות. נכות קשה אפילו. נראה שלאורך זמן אני נושמת פחות ופחות טוב. הבדלים קטנים, לא מורגשים כמעט, אבל במרחק של תקופה זה בולט מאד. זה אומר שכיום אני צריכה את מחולל החמצן בכל יציאה, וגם איתו ההליכה קשה לי מאד. ה'תו' שקיבלתי ממשרד התחבורה זה כבר מזמן לא לוקסוס אלא ההבדל בין זה שאני כן אגיע למקום מסוים או לא אגיע אליו.

ומה אני אגיד לכם, נכות זה לא פיקניק... יש משפט כזה שאומרים ש'לכל אחד יש איזושהי נכות..'. ובכן, כש"זוכים" בנכות אמיתית המשפט הזה נשמע כמו בדיחה, או ניסיון לא מוצלח לעידוד.

תכל'ס, שורה תחתונה, זה ביאוס גדול.

מפתחים כמה אויבים חדשים; הראשי בהם- מדרגות! מאיפה לעזאזל ההמצאה המתסכלת הזו? וכנגזרת של המדרגות הארורות – קומות – בשביל מה זה טוב? בואו נסתפק בקומה אחת.

שיפועים במדרכות – למה אני צריכה להרגיש את זה אם אני גרה במישור החוף?

המצב – שאינו חדש לי לגמרי, אך התחדד מאד בתקופה האחרונה – דורש רמות תכנון ובדיקה מורכבות ביותר...

שלשום לדוגמא, היה לי איזה עניין בבי"ח בלינסון.

הידעתם? חנייה בחניון הצמוד לבלינסון עולה 25 ₪, ובשבילי זה כבר בכלל לא צמוד, וחניות הנכים מועטות מאד כך שגם עם התו יש סיכוי טוב שתאלץ לחנות רחוק. וגם אם חנית מאד קרוב – בכניסה מצפה לך קטע קצר, אולי 30 מטר שהם בעלייה.

זהו פרט שבמצב רגיל, סביר שלא ייזכר בכלל... את הולכת משער הביטחון לכניסה לבית החולים בטיפוס קל, בעודך מדברת בפלאפון או מהרהרת בשיחה שניהלת עם הבוס העצבני.

ולעומת זאת, במצב לא רגיל, זהו פרט שידרוש תמרון ויהיו לו השפעות.. כמו אפקט הפרפר...

האפשרות שאצטרך לבצע 'טיפוס האולימפוס' אל כניסת בית החולים (בשילוב העניין המציק שהזכרתי לגבי החנייה) אילץ אותי לבקש מאחותי ללוות אותי לביקור, כדי שהיא תוכל להכניס אותי פנימה עם הרכב עד הכניסה (המקום שאליו מגיעים אמבולנסים ומוניות) ואז תלך לחנות, ואז תגיע בעצמה לבית החולים כשהיא מביאה לי את התיק שלי שהיה לי כבד לסחוב, כיוון שגם בתוך בית החולים יש הליכה של 5-10 דקות (תלוי את מי שואלים...).

אמנם ברור שאחותי לא יכלה לחשוב על שום דבר טוב יותר לעשות חוץ מל'בלות' איתי בבית החולים ולשמש כנהג.. ובכל זאת, הייתי שמחה לחסוך את זה ממנה, ולחסוך ממני את תחושת התלות.

או לדוגמא מחר, אני הולכת לפגישת עבודה (זה פרט משמח בפני עצמו...) אבל המשרד של המנהלת שאני הולכת לפגוש הוא בקומה שנייה – בלי מעלית (מוסד ישן, מה לעשות.. הם בונים מעלית בימים אלו..). אז בשביל להתחשב בי קבענו בקפיטריה. אך גם הקפיטריה היא מרחק של 5 דקות הליכה. זה לא נורא, אפילו בשבילי – ביום ישראלי טיפוסי. אבל ביום חורף גשום, גם חמש דקות רטובות יכולות לעשות נזק רב -  לי, ול'קח אוויר' שלי.

במידה מסוימת, שנינו אכן עשויים מסוכר...

ולשאלה – אז מה אעשה? האמת שכרגע אין לי תשובה ואני נשענת על האמונה שיהיה בסדר, ושגם לגשם יש הפוגות. אבל זה לא מצליח לשחרר אותי לגמרי מהמתח סביב העניין, מתח מיותר במיוחד. זה לא שחסר על מה לדאוג.

ויש עוד פרטים ועניינים- נניח, שאלתם את עצמכם פעם, כשהלכתם למסעדה, האם השירותים יהיו בקומת המסעדה, או שתדרשו לעלות/ לרדת קומה? ומה לגבי אח שלי או חברה שלי, שאת ביתם לא זכיתי לראות כבר חודשים כי הם גרים בקומה רביעית בלי מעלית? ואותו הדין לגבי המרכז של עמותת תובנה (שעוסקת במדיטציה) שגם היא בקומה רביעית בבניין? ומה לגבי כנסים /השתלמויות שמאד קורצים ומזמינים וכשאני נרשמת אליהם אני כבר סוחבת תחושת חרדה סביב איפה בדיוק זה יהיה ובאיזה מצב מתנשף אגיע למקום ההתכנסות?

ומעבר לכל זאת, מצבי המיוחד מייצר גם את 'אפקט סינדרלה'... מה זה אומר?

ובכן, 'קח אוויר' שלי (שיחסינו הם יחסי אהבה-שנאה מורכבים) עובד על חשמל או – כשאני מסתובבת- על בטרייה. אך מה לעשות שהבטרייה הזו מחזיקה מעמד מספר שעות מוגבל ביותר. לכן כשאני יוצאת מהבית, מעבר לתכנון האופרציה להגיע למקום, צריך לדקדק גם בתכנון פרטי הזמן. כמה זמן אהיה ללא חשמל? ואיפה כן אוכל לחבר את המכשיר לחשמל אם יהיה צורך? ואם צריך לחבר אותו לחשמל אז צריך לקחת את כל החוטים (וזה עניין בפני עצמו כי אני מתקשה לסחוב).   

בקיצור, איך להגיע הביתה לפני שהכרכרה הופכת לדלעת? בשלבים מסוימים זה הופך מתכנון טקטי לתכנון אסטרטגי...

אז כרגע, עד לפתרון יותר מוצלח, הספונטניות מפנה את מקומה.

ואולי במקום זאת, יגיע הנסיך עם חוט חשמל נוסף, יראה שהחוט מתאים בדיוק לנקודת החיבור במחולל (כמו הנעל לרגל אצל סינדרלה הקודמת) ויחד נרכב אל השקיעה...

אז זהו. זה מה יש. זה מה יש כרגע. קיבלתי עוד זוג משקפיים להתבונן דרכם על העולם, זווית הראייה של מוגבלת-ניידות .. בקצב הזה אני הולכת לפתוח סניף של אופטיקנה!

בינתיים, אחרי כל הקיטור (גם בחולם וגם בשורוק) – זה זמן טוב לקחת אוויר, ולנשום...

לחשוב על כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות בישיבה...

להירגע...

או שאפשר להמשיך להתלונן וליהנות גם מזה. הנאה שכולנו יודעים שהיא קצת מעוותת, אבל בכל זאת זה כיף לפעמים.

כשהתותחים רועמים..

היום שוחחתי עם חברה לעבודה אחרי תקופה שלא דיברנו.

היא שאלה מה שלומי, וכשסיפרתי ש"לא משהו" היא ציינה שהבינה מבעד לשורות, או יותר נכון- מבעד ל'אין שורות' שכבר היו ימים טובים יותר. היא התייחסה למדד מרחק הזמנים בין פוסט לפוסט כמעיד משהו על מצבי. וסך הכל היא צודקת... אצלי כשמצב הגוף/ נפש מקרטע,  אין תותחים אבל המוזות שותקות.. שתיקה רועמת.

השיחה הזו אתגרה אותי לנסות לכתוב פוסט "אף על פי כן ולמרות הכל", לכתוב בזרימה של מה שיוצא יוצא, קצת בשונה מהאופן בו אני כותבת בדרך כלל.

כשאני כותבת פוסט תמיד אני משתדלת שתהיה איזו פואנטה, איזה מסר (רצוי מעודד) שמתחבר לכל אחד ושלא נשען על המצב הייחודי שלי. אני שוקלת את המילים, חושבת על השנינויות. זו בכל זאת יצירה שלי שמפורסמת לעולם.

אבל כשהעייפות שולטת בכל, והתחושה היא שכל הזמן אני נשאבת מטה על ידי המגבלות שהפכו חלק מחיי, למי יש אנרגיות ליצירה? והיומרה להעברת מסר מתקפלת לתוך עצמה, מתחבאת,הרחק בעורף. בחזית עדיין ניצבים הכוחות האחרונים שמושקעים בלהמשיך להיות בתקשורת ובאינטראקציות עם העולם, שיש בהן יותר מאשר נושא אחד - סרטן.

וזוהי בהחלט מלחמה, השתדלות יומיומית למצוא עניין בדברים, למצוא כוחות להיות חלק מכל המסגרות שהשתדלתי לייצר לעצמי, למצוא מטרות מספיק מעוררות השראה כך שהן לא תמוססנה עם התקף העייפות הבא, ותהפוכנה לעוד רעיון שלא הוגשם.

 

ומה קרה בעצם?

האמת שבבחינת המצב "על הנייר", אין שינוי משמעותי במצבי הבריאותי בתקופה האחרונה.

על הנייר בדיקות הדם אפילו מראות מספרים משופרים שמעידים שלתרופה החדשה כן יש השפעה חיובית והיא משמרת יציבות (כבר חצי שנה אני לוקחת אותה, אך היא עדיין מוגדרת "החדשה"). אז ניתן לומר שיש 'סטטוס קוו' כלשהו. עליות וירידות ברמה היומיומית אך ללא מגמה ברורה של שינוי.

על פניו זו נשמעת דווקא 'עסקה משתלמת'. אך בפועל, כנראה שזה המקור לכאב הגדול שלי. כי הסטטוס קוו הוא סטטוס קוו דפוק. בלתי מספק בעליל. כמו הסטטוס קוו הלאומי בטחוני.  

ברמה הלאומית אני מבחינה ב"יציבות" של: סבבים של ירי מדי פעם לעבר ישובי הדרום, הסלמה, מתקפה ישראלית ש'מחזירה את כושר ההרתעה של צה"ל'', רגיעה לתקופה, סבבים של ירי מדי פעם... וחוזר חלילה. כשלכל סבב כזה "תוצר לוואי" של הרוגים, פצועים ונזק – בשני הצדדים, שחיקה ותסכול.

 אצלי הסטטוס קוו כולל- בעיות עיכול 24/7, קשיי נשימה וליווי של מחולל החמצן לכל מקום, עייפות משתלטת בחלקים לא קטנים של היום ואיטיות בלתי נסבלת שנובעת מכל אלו. ימים שעוברים ונעלמים בין האצבעות בלי שאוכל בכלל לציין מה עשיתי בהם. הם פשוט קרו ואני הייתי בהם רק צופה מהצד – נחה. חסרת אנרגיה. תוצר הלוואי לאורך זמן זה חוסר מוטיבציה ומצב רוח מעוך באחוזים גדלים של הזמן; שחיקה ותסכול.

כשאני פוגשת אנשים או משוחחת בטלפון, לרוב זה לא נשמע כל כך מדוכדך. וזה לא בגלל שאני מנסה להציג או עושה את עצמי. זה בעיקר בגלל שאני לא רואה טעם בלשתף בכל הפרטים הללו, שמה כבר אפשר לומר עליהם?

ברמה העקרונית אני מאד מאמינה בלשתף ומאמינה בכוח המחזק שבעצם ההקשבה (אחרת אני במקצוע הלא נכון...). אבל במקרים רבים אני מוצאת את עצמי מעדיפה לחסוך את כל הדיכאון הזה מהשואל לשלומי, במיוחד מתוך החוויה שהיות ואין יותר מדי מה להגיד או מה לעשות, חווית חוסר האונים תהיה בלתי נסבלת לשנינו.

וכך גם לגבי הבלוג.. הבטחתי לעצמי שזה יהיה בלוג אמיתי, חודר, לא מנסה ליפייף, אבל לאורך זמן אני מגלה חוסר רצון לכתוב על הרע, על הקשה – למה 'לבאס'? מי ירוויח מזה?

ובמיוחד בתקופה הנוכחית, שה'באסה' היא חלק מהאווירה הכללית, מי צריך גם באסה אישית?

 כמו שציינתי, בעבר התפיסה שלי הייתה מאד אחרת, של 'שיתוף בכל מחיר'. ועדיין זוהי עמדה דומיננטית אצלי – כמעט סוג של אינסטינקט. אבל העובדה היא, שכל הפוסטים שנכתבו לי בראש בזמן האחרון לא עלו על הנייר.

 הנה לדוגמא, בפורום בו אני קוראת מדי פעם, מישהי סיפרה שהרבה מהפרטים על המחלה שלה היא לא מספרת למשפחתה כדי לא להכאיב להם ולהקשות עליהם יותר. והיא לא יוצאת דופן בתפיסה שלה, להיפך – היא קיבלה הרבה תגובות מחולים אחרים שהסכימו לגישתה.

בעבר, הייתי מסתייגת מאד מדבריה. בתפיסה שלי הרצון "להגן" על הסביבה היא לטווח הארוך מזיקה כי היא אוכלת את האנרגיה שלי וגם יוצרת קיר ביני לבין הקרובים שאוהבים אותי ורוצים להיות שם בשבילי. היום אני מוצאת עצמי תוהה... בנוסף, אני לא בטוחה שתמיד להעמיק בכמה שעצוב וכואב לי זה באמת 'תרפויטי'. אולי לפעמים דיבור על הדברים רק מכניס למעגל שלילי.

אז מה אתם – מהמשתפים או מהשומרים לעצמכם?

 

ובכל זאת, למען אחרים ואולי יותר מזה, למען עצמי... אספר גם משהו שיזכיר שיש במציאות חלקים יפים שצריך להיזהר לא לפספס אותם.
יש כל מיני רגעים קטנים, לא מתוכננים, שמחזקים מבלי שהתכוונו ועושים הבדל...

הסתבר לי אתמול, ששכנותיי היקרות החליטו שאם תהיינה עוד אזעקות הן תתכנסנה אצלי כדי שלא אשאר רק עם עצמי ועם האזעקה. היות ואני לא אספיק להגיע רחוק מאד ב-90 השניות של החסד בין האזעקה לנפילה, בעת אזעקה אני נכנסת לחדר האמבטיה הלא ממש ממוגן שלי (מסתבר שקירות גבס זה לא ממ"ד..) ומקווה לטוב. הסיכום שסיכמו השכנות שלי בינן לבין עצמן (הן אפילו לא סיפרו לי..) חימם לי את הלב, הזכיר לי שאני לא לבד (משהו שאני יודעת, ומשום מה ברגעים של 'שחור בעיניים' כל כך קל לשכוח) ובקיצור, עשה את שלו.

 

והיות והפוסט הזה הוגדר כזורם ולא מתוכנן, לא אחפש איזה משפט סיום מוחץ, או סיכום שמארגן את הכל באופן אסתטי כמו חלקי פאזל שנופלים למקומם.
במקום זה, מאחלת לכולנו שהאמת שבמשפט 'הכל עובר' תראה את עצמה בקרוב, ושנדע ימים שקטים מאלו. אפשר גם קצת דרמות וסערות – אבל אם אפשר, בלי תותחים...

 

תוספת-היום שאחרי....

את הפוסט הזה כתבתי אתמול בערב. ב"מציאות" של אתמול בערב.

היום היה לי דווקא יום מוצלח, סך הכל תחושה פיזית טובה, אפילו העברתי סדנה בארגון ולא התעייפתי מדי, ויש איזושהי נינוחות פנימית.  
פתאום שאלתי את עצמי האם בכלל נכון לפרסם את הפוסט? אולי הוא בכלל לא מייצג..

אבל אני בוחרת לא להתחמק. הפוסט הזה הוא חלק מהחוויה הפנימית שלי, ובאותה מידה גם ימים טובים ואירועים משמחים הם חלק מאותה חוויה פנימית. התשובה האמיתית ל'מה שלומך' היא תמיד עולם הרבה יותר עשיר מהתשובה המקובלת "בסדר"...

חזרה לשגרה?

עונת החגים הייתה כאן והלכה לה, ועכשיו זו תקופת הכניסה ל'שגרה'...

אני מוצאת את עצמי מתקשה להגדיר מהי השגרה שלי. בתקופה האחרונה נראה שאני יכולה לענות לשאלה 'מה שלומך' בצורה ברורה רק בהתייחסות לעכשיו המיידי ביותר. המצב משתנה כל יום, ולעיתים אפילו ברמת השעות. המשמעות של זה שקשה לקבוע דברים מראש והתוכניות שלי ליום עשויות להשתנות או להתבטל ברגע האחרון. בימים אחרים אני מוצאת את עצמי בבית עובדת מול המחשב למרות שאני מרגישה עם הרבה כוח ורצון לצאת החוצה ולנצל את זה.

נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש מהי שגרה בשבילי ומה אני מעוניינת שיהיה בה ; נדמה לי שאני צריכה להגדיר מחדש ציפיות לגבי מה אני יכולה ולא יכולה, וצריכה להמציא מחדש את שיטת ההתמודדות הטובה ביותר בשבילי.

אלו דברים "כבדים", ואני מרגישה בתקופה של מעיין דגירה.. יש לי המון שאלות לעצמי, הרבה אי בהירות, לצד הבנה שמלאכת 'קבלת המצב שלי' היא משימה מתמשכת ולא משהו שעושים פעם אחת וגומרים עם זה.

אני מקווה שאחרי הדגירה יגיע שלב בקיעת התשובות מהביצה ואני אבין מה אני מחפשת. כי כמו שג'ון לנון שר: "How can I go forward when I don't know which way I'm facing"

(בשיר שנקרא "How" http://www.youtube.com/watch?v=iq7rRyl04Yw ) גם אני צריכה להבין איפה הצפון שלי.

אני מאמינה בתקופות 'דגירה'. תקופות שבהם יש הרגשה שתקוע, שלא ברור מה הכיוון, שיש הרבה התעסקות וחשיבה בלי תחושה של תוצר כלשהו... ואז יש איזושהי קפיצה לא לינארית של התקדמות, של הבנות, של צמיחה.

אני מקווה שגם הפעם זה המקרה, ושבקרוב יתבשלו אצלי התובנות לגבי איך נכון לי לנהל את חיי (בהנחה שתהיה לי סבלנות לשהות עם התסכול שבתקיעות הדוגרת..).

בתהליך הזה נדרש ממני להיות ערנית שלא מדובר סתם בחששות שלי מלעשות שינויים. אני צריכה לוודא שאני לא דוחקת הצידה מחשבות ורגשות ושאני לא נשארת בתחושת חוסר שביעות רצון מבלי להצליח להשתחרר ממנה – רק בגלל נטיית הלב להעדיף את 'אזור הנוחות' של המוכר.

בקיצור, יש הרבה עבודה, שדורשת התבוננות פנימה.

וכיוון שאין לי תובנות לספר על העתיד, אפנה ואספר קצת על אירועי העבר, מהחודש וחצי שעברו, והיו כמה...

בסוף אוגוסט עשיתי צילומי CT לבדוק מה מצב הגידולים, לאחר 3 חודשים של שימוש בתרופה החדשה שאני מנסה (ששמה קפרלזה).

החדשות היו מאד משמחות: מסתבר שהיה צמצום של נפח גידול בריאות, כלומר- פחות גרורות. זו בעצם הפעם הראשונה אי פעם שהיה שינוי מסוג נסיגה במצבי. עד עכשיו המצב היה יציב, או שקצת החמיר.

כאמור, כמובן שאלו היו חדשות טובות מאד, אם כי כשאני בוחנת את תגובתי, ניתן לומר שהיא הייתה הרבה יותר מתונה ממה שהיה ניתן לצפות. כנראה שבגלל כל השינויים התמידיים אני כבר פחות מתרגשת- גם כשיש משהו ש"מתקלקל" וגם כשנראה שמשהו "מתוקן".

ב15/9 הייתה לי יום הולדת, וניצלתי את ההזדמנות לארגן אירוע (יום ההולדת היה רק תירוץ..) שקראתי לו 'מסיבתודה'. הזמנתי את החברים לערב שהוקדש להכרת תודה על מה שיש לנו. אחרי שנה מורכבת ומאתגרת שהייתה לי לאחר חזרתי מהודו, הרגשתי שיש לי המון דברים לומר תודה עליהם. מעבר לזה, שמחתי להיות גורם מעורר תשומת לב להכרת תודה גם בקרב סביבתי. לעת זקנה אני מרשה לעצמי לנסות קצת להשפיע על אנשים (כל עוד לא יאשימו אותי במיסיונריות..).

האירוע היה מאד לטעמי, מאד נהניתי ונראה היה שכך חשו גם שאר הנוכחים.

מעבר למפגש החברתי, האוכל, המוסיקה המשובחת והאווירה הנעימה ששררה, הייתה גם פעילות הכרת תודה שכללה הפעלה שמזכירה מדיטציה בהליכה (למי שמכיר) וגם דמיון מודרך על כל הדברים שיש לנו בחיים שיקרים לנו ועליהם אנו מודים.

הפעילות בהליכה הייתה בהשראת פעילות דומה שעשיתי בסופ"ש של מדיטציות בשתיקה בו השתתפתי בסוף אוגוסט. ומאז הספקתי להיות בעוד סוף שבוע מסוג זה בסוכות.

סופי השבוע האלה כוללים בעיקר מדיטציות ושתיקה (כלומר, המשתתפים לא מדברים בכלל. המורים כן נותנים שיעורים והסברים). למי שלא מכיר זה נשמע מוזר עד הזוי, אבל מי שניסה מגלה כמה כיף לפעמים לא להצטרך להיות חברותי, לחסוך את מאמצי ההכרות, ופשוט להיות עם זמן להיות עם עצמך.

יש להודות, שלהיות עם עצמי יכול להיות חלק לא כל כך פשוט. כולנו שמים בצד כל מיני דברים שלא בא לנו להעמיק בהם, וסופי שבוע מהסוג שתיארתי עשויים להציף את אותם "דברים", אבל דווקא ההתנקות הזו מתגלה כמנקה... (כן אני יודעת, משפט מוזר..).

כתבתי משהו על ההשראה מסוף השבוע הזה, שהובילה לפעילות במסיבה. את אותו משהו הייתי אמורה להקריא במסיבה, אבל מרוב התרגשות שכחתי... כדי להסביר על מה בדיוק מדובר, אני מצרפת את הקטע כאן בהמשך.

כמובן שבתוך התקופה הזו היו ארוחות חג, חשבון נפש (שכמו שתיארתי בפתיחה כנראה אני עדיין במהלכו), הקפות שמחת תורה, אשפוז אחד בגלל חום גבוה (שכנראה בסוף היה "רק" שפעת) ימים יפים יותר, ימים כואבים יותר (שלשולים/ קוצר נשימה/ בחילות / עייפות כתופעת לוואי של התרופה) ובסגירת מעגל... חזרה לשגרה.

כאמור, תקופה יותר מהורהרת, ולכן זהו פוסט שבעיקר 'נצמד לעובדות'; לפעמים יש גם כאלו...

אסיים באיחולי שנה טובה מאוחרים, שתהיה זו שנה של שגרה ברוכה. מה זה מבחינתי? שנה של יום יום רגוע עם מקצב קבוע שנותן שקט, ומצד שני, שנה בה כל יום מצליח להיות מיוחד, בעל ערך ותחושות סיפוק ואהבה, יום שהיה בו טעם. יום שאפשר להודות על כך שהיה.

ולסיום באמת, המילים שלא נאמרו (במסיבה), למענכם- בכתב..

הייתי לפני שבועיים בסוף שבוע מדיטציה בשתיקה, שזה אומר יומיים בהם בעיקר עושים מדיטציה, ולא מדברים. בכלל. חוץ מהמנחה שמסבירה על המדיטציות ומקיימת שיחות, שאולי יותר נכון לקרוא להן מונולוגים.

סוג אחד של מדיטציה זה מדיטציה בהליכה. במדיטציה כזו צריך ללכת לאט לאט, ממש בslow motion, ולהיות מרוכז וקשוב לכל חלקיק תנועה ותחושה בזמן ההליכה. זה נקרא להיות נוכח, חלק מהרעיון של להתמקד בכאן ועכשיו.

בערב עשינו מדיטציה כזו ואני "השתלטתי" על איזושהי פיסת דשא, עברתי למצב יחפה, והתחלתי לצעוד הלוך ושוב.

אז צריך באמת להתרכז כדי להיכנס לזה, אבל אחר כך עברתי חוויה אמיתית.

התחלתי לעקוב אחר התנועה, אחר הסנכרון האוטומאטי של הרגליים שכל רגל יודעת מתי לעלות ומתי לרדת ועד כמה – וזה דבר שקורה באופן טבעי, ויש שיווי משקל. ואז שמתי לב לכך שאני יכולה לשלוט בתנועה – להאט / להגביר / להזיז ימינה ושמאלה.

ובמקביל התחילה לי מנגינה בראש שהזכירה שכל זה כביכול פשוט, אבל בעצם כל כך לא. לא פשוט, לא טריוויאלי.

וכאן אני רוצה להעיר שהמנגינה הזו אינה קשורה למצבי הבריאותי הספציפי. אולי מצבי הפך את היכולת לתשומת לב ליותר חזקה, אבל העובדה שזה לא מובן מאליו נכונה לכולנו.

קודם כל לא מובן מאליו שיש בי מספיק כוח פיזי להעמיד משקל של גוף שלם על שתי רגליים ולהתנועע. ולא מובן מאליו שהרגליים מקשיבות למסר שהמוח שלח להם. ולא מובן שהמוח ידע מה לשלוח. וזה כל כך הרמוני וזורם כשזה עובד טוב. אבל מספיקה ציפורן חודרנית בשביל להזכיר שההרמוניה הזו היא לא מחויבת המציאות, ושהיא שברירית, ונפלאה ומפתיעה.

אחר כך שמתי לב למגע הרגליים שלי עם האדמה. לתחושה של הדשא המתחכך בכף הרגל. לעיתים התחושה הייתה נעימה ולעיתים פחות. לעיתים אפילו קצת כואבת. אבל זה לא הפואנטה. הנקודה המרכזית היא היכולת לחוש, החוויה של תחושת הדגדוג, עקצוץ.. כן, יש אנשים שזה לא עובד אצלם.

אחר כך שמתי לב לרעש מסביב. היה שקט מאד, אבל כששקט – דווקא אז שומעים כל כך הרבה רעשים.. וידעתי שעוד מעט גם יצלצל פעמון שיגיד לי שהסתיימה המדיטציה. וכל כך שמחתי לדעת שאני אכן אשמע את הפעמון. האוזן שלי תקלוט את הצליל והמוח שלי יידע לפרש אותו.

ברור לא? מדהים לא?

הגילוי המחודש של כל הפלאות הטריוויאליות הללו מרגש, והציף אותי בהכרת תודה.

את החוויה הזו של הכרת התודה, רציתי להעביר הלאה....

"דיאלוג"

היו לי הרבה כיוונים ונושאים לפוסט, שלא הספקתי לכתוב.. אבל בינתיים מאירועי היום...

סיפור קצר, על דיאלוג שהיה, ביני ובין אחות קופת חולים. הגעתי לעשות בדיקת א.ק.ג, לה אני זקוקה פעם בכמה שבועות לצורך מעקב.

דיאלוג שהיה כך היה...

אני: יש לי שאלה, יש כאן את התוצאות של הבדיקה אבל חסר החלק שכתובים כל התוצאות. יש רק את הציור של הגרף.

אחות: את לא צריכה את זה, הרופאה בדקה ואמרה שהתוצאות תקינות

אני: זה לא משנה, אני צריכה שתהיינה לי התוצאות

אחות: את לא צריכה את זה. מה שחשוב זה הגרף..

אני: אבל אני צריכה את זה למעקב

אחות: הרופאה אמרה שזה תקין, זה לא חשוב.. נגמר הנייר באמצע אז אין את הרישום

אני: אני צריכה את זה בשבילי. הבנתי שהתוצאות תקינות זה עדיין חשוב לי

האחות (בגלגול עיניים): מה זה משנה לך, את לא מבינה בזה

אני (מתחילה להתעצבן): אני דווקא כן מבינה בזה

אחות: אז אולי תלכי ותלמדי 7 שנים רפואה ואז...

אני (כבר ממש 'מתחממת'): אחרי חמש שנים של להיות חולה אני מבינה בזה הרבה.

אחות: זה לא קשור אלייך את צריכה לסמוך על הרופאה

אני: אם הייתי סומכת על הרופאים כבר מזמן הייתי במצב יותר גרוע

אחות (מסתכלת על אחות שנייה בחוסר סבלנות): התוצאות תקינות, גם ככה לפעמים המכשיר לא מדויק וצריך להסתכל על הגרף. הרופאה יודעת יותר טוב ממך

אני: אני סומכת על עצמי. אחרי 5 שנים של כל הבדיקות האלו תאמיני לי שאני יודעת ומבינה יותר טוב מכל הרופאים, ולא מאחלת לך שתדעי..

אחות שנייה (הראשונה כבר מיואשת): למה שתרצי את התוצאות הן גם ככה לא נכונות, המכשיר לא מודד טוב...

אז ככה הן בוחרות לנפנף אותי... בסוף מגיעים למסקנה שהמכשיר לא מודד טוב! איזה יופי, טוב שבאתי לקופת חולים!

מתוך הנחה שלעשות את הבדיקה שוב היה עולה לי בוויכוח גדול ובהרבה אנרגיה – החלטתי לא להתעקש, אבל יצאתי משם ברמת כעס כל כך גבוהה שהדמעות בעיניים פשוט התגלגלו החוצה בלי מספיק שליטה. בכי של תסכול, של עמידה מול מסר שאומר: תהיי חולה ותשתקי, תהיי רובוט ויגידו לך מה לעשות, מה טוב ורע בשבילך, ואיך את מרגישה. תסירי אחריות – הרי יש רופא, הרופא הוא המלך, הקובע, היודע כל, ועל מה סך הכל אנחנו מדברים- על החיים שלך...

אז תהיי חולה ותתמסרי לאין אונים, לחוסר ידע, לתגובתיות ולחיילות טובה בצבא מערכת הבריאות. הרופא הוא המפקד ולא מתווכחים איתו, פקודה זו פקודה.

נכון, היא לא אמרה את כל זה, אבל מול הפטיפון השבור של מה שהיא כן אמרה, זה היה מה ששמעתי. והסיום המוחץ שמגיע למסקנה שהרצפה עקומה אז למה אני מתעקשת לרקוד עליה  

בכלל היה נקודת שיא במערכון המתסכל הזה.

והלוואי וזה היה סתם משפט שאני מנפנפת בו כדי להיות צודקת, אבל האמת היא שבמספיק מצבים הרופאים באמת לא ידעו, או טעו, או פשוט התבלבלו תחת כל העומס בו הם נמצאים. וגם אם לא במקרה הזה, לפעמים זה באמת ברמת המסוכן...

חבל שפנטזיית הרופא המושיע לא תופסת בעולם האמיתי,

וגם קצת מזל – כי הכי חשוב זה לשמור שהאחריות לחיים שלי בידיים שלי.

זה נכון בענייני בריאות

זה נכון לכל עניין

אנחנו הנווטים של חיינו, ואסור לשכוח את זה...

החתונה

לפני יותר מ-4 חודשים פרסמתי פוסט שהעז לחלום.

חלמתי לתווך של 4 חודשים, עד ל8/8 - יום החתונה של אחי. וכך כתבתי לגביו (למי שרוצה להיזכר בכל הפוסט: (http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/04/i-have-dream-to-have-dream.html

"למי שלא ידע, יום רביעי ה8/8 – היה יום חג במשפחתנו..

אח שלי התחתן!!!!

היה אירוע מקסים, רווי שמחה, ריקודים ואהבה (אחרי כל המתח שלפני..). הגיעו אורחים מחו"ל, ומכל הארץ – ממש תחושה של – "איך לא הייתה על זה הודעה בחדשות...".

בכל מקרה, חגיגה אישית שלי עם עצמי הייתה התפקוד שלי בחתונה. הסתובבתי, רקדתי, הרגשתי טוב. וסוף סוף, אחרי העלייה במשקל ובכוחות- אפילו נראיתי טוב. אפילו לדעתי" (4.12)

דרך החתחתים שלי עד ל-"רגע האמת", במיוחד בימים האחרונים לפני החתונה, הייתה רכבת הרים - בהמשך אזמין אתכם ל"נסיעה"...

אבל אם עוזבים את הפרטים, וצריך לסכם בקצרה, אני חושבת שלא הייתי משנה כמעט שום מילה ממה שנכתב באפריל. האם זה מקרה? מזל? צריך גם קצת מזל... אבל זה הזמן לחזק אמונה, בכלל, ולגבי חלומות בפרט.

החתונה באמת הייתה מרגשת. ובאמת רקדתי הרבה מהערב (אמנם ללא קפיצות קונג פו או אקרובאטיקה מתוחכמת)

"קח אוויר" לא יצא מהחדר שבו איכסנו את כל החפצים שלנו, ובעיקר

הכל היה סוג של נורמאלי: האח מתחתן, האחיות הכינו לזוג סרט חתונה, האחיות עומדות בחופה ומתרגשות, המשפחה עשתה שמח עם הזוג.

מה שהיה צריך להיות במוקד היה במוקד.

אז נכון, שהכי חשוב זה הבריאות, אבל כאן התאפשר שהדבר המרכזי, הטבעי - החתונה - היא תהיה הדבר הכי חשוב. נורמאלי.

כל תהליך ההתארגנות - של הזוג הצעיר, וכן של המשפחה - בחודשים ובשבועות שלקראת החתונה, היו חוויה מאד מלמדת בשבילי בכל מיני דרכים.. 

בתור מישהי שיש לה הרבה השגות על נורמת החתונות בארץ הבנתי משהו גם על הצורך לחלוק שמחה ועל הצורך להתרגש עם. אני באופן אישי, סולדת מהקונספט הבסיסי של חתונות בימינו. זה מתחיל מהבומבסטיות, המעבר של האירוע משמחה לסיפור כלכלי, 'המדרון החלקלק' של "אם כבר יש את זה אז צריך את זה ואז את זה', הדמיון בין החתונות... בקיצור. כמו רבים אני מסתובבת עם המשפט ש"אני הייתי עושה את זה אחרת."

חשוב לי להבהיר, אירוע של חתונה נראה לי מאד חשוב ובעל משמעות סמלית מרגשת, אני בעיקר מבקרת את דרך ציונה.

לפני החתונה של אחי, לא הצלחתי להבין איך רוב העולם בסופו של דבר נכנס לקדחת החתונות - במודע או שלא, ברצון או שלא- לראייתי- כמו שה לעולה.. 

אחרי החתונה, אני כן יכולה להגיד משהו בעד כל ההכנות וההתרגשות. פחות חשוב מה סוג ההכנה, אך על עצם קיומה.

כמו שציינתי, בסופו של דבר חתונה מסמלת את העובדה ששני אנשים בחרו להיות משפחה (עם/ בלי ילדים - זה לא משנה). הם בונים יחידה חדשה בעולם שלא הייתה שם קודם, ומתחייבים על זה. כמובן לא כל אחד מרגיש צורך בחותמת חיצונית, אבל באופן כללי, החתונה היא סוג של הכרה של העולם ביחידה החדשה הזו, יום ההולדת שלה. 

היות ואירוע כזה הוא מרגש מאד, והוא שלב מעבר גדול מאד בחיי אדם, צריך זמן להסתגל לרעיון, להפנים.

בתהליכים אחרים, כמו למשל הריון, יש את ההשהיה הביולוגית של תשעה חודשים שבהם מעכלים את השינוי שהולך להתרחש ומתארגנים לקראתו בכל מיני אמצעים חיצוניים.

בחתונות לעומת זאת, צריך לייצר את הזמן, להתכונן נפשית.

וההכנות מספקות את הצורך. 

ומעבר לזוג, בתור האחות, הבחנתי שמאד רציתי להשתתף בשמחה, לקחת חלק בהכנות כמעין דרך להיות שייכת לחוויה. וכך מצאתי את עצמי משקיעה זמן בחיפוש אחר שמלה, תכשיט, מאפרת, וכל מיני עיסוקים שהם נחוצים במידה מסוימת,  אך בעיקר מאפשרים לי להגביר את ההתלהבות וההתרגשות. הרי בסופו של דבר, החתונה עצמה אורכת מספר שעות- הרצון לשמוח ולחגוג ולהתרגש דורש זמן נוסף.

יש הרבה דרכים שאפשר היה להתכונן בהם - והרבה דרכים לערוך חתונה שלא חייבות להיכנע לכל כך הרבה תכתיבים שיש היום, אבל אם אני משחררת לרגע את נקודת המבט הזו, ופשוט נצמדת לחוויה - אז כן, היה כיף לבלות כמעט יום שלם עם אמא שלי ואחותי בהתמסרות למאפרת שגם עשתה תסרוקת (יום שלם!!!! אמנם היינו שלוש וזה מצריך זמן, אבל אם היו שואלים אותי לפני הייתי נשבעת שעובדים עליי).

וכנראה שבסופו של דבר הרבה מתחיל ונגמר בהתמסרות לחוויה והפחתת השיפוטיות. 

אז היה מעניין, ובאמת היה כיף ומשמח ומרגש. ויש יחידה חדשה בעולם שהיא משפחה. זה הדברים החשובים באמת.

כמו שהזכרתי קודם, השבוע שקדם לחתונה היה עמוס מאד בריאותית. בסוף שבוע לפני היו לי דקירות בבטן התחתונה שבפרנויה נחשדו על ידי כרמז לדלקת התוספתן... אז אחרי יומיים זה עבר- אבל עד שעבר החרדה תפסה מקום.

השיא היה שערב לפני החתונה – בעודי מרגישה ממש טוב – התחיל אצלי איזשהו דימום שלא הייתה ברורה סיבתו, אך היה ברור שיש גם אופציה שקורה משהו ממש לא טוב

ולא היה מנוס מללכת לבית חולים.. כך שערב לפני החתונה התאשפזתי ללילה! לשמחתי הרבה מאד הדימום הפסיק, ואובחן כבעיה נקודתית ותחת שליטה. כבר מרגע הגעתי לבית חולים הבהרתי בפני כל מי שמוכן לשמוע שאחי מתחתן מחר ושאשאר להשגחה אבל אני בדרך החוצה.. ולמחרת בבוקר, כשגם נשמתי לרווחה שנראה שהכל בסדר איתי, עדכנתי אותם שיזדרזו לשחרר אותי (=לכתוב לי מכתב שחרור מסודר) כי אני בכל מקרה הולכת..

ומסתבר שלא במקרה תהליך עזיבת בית החולים נקרא שחרור: האחות אמרה לי שהיא ממליצה לי לחכות למכתב כי אחרת היא תצטרך להודיע לקצין הביטחון על עזיבתי והוא יצטרך להתקשר אלי וחבל על כל הבלגן. משעשע.

מכיוון שאני טיפוס משתף פעולה ביסודי, הסכמתי לחכות עוד קצת (שמנקודת מבטי המרוכזת בעצמי היה הקרבה גדולה), ולשמחתי, לשם שינוי זכיתי לראות גמישות גם מצד הגורמים בבית החולים שבדרך כלל להזיז אותם מהקצב שלהם זו משימה בלתי אפשרית; הם אכן הזדרזו, ולפני 12:00 כבר הייתי חזרה בבית למבצע איפור + תסרוקת שציינתי כאן. נראה שכל הרעש והבלגן סביב חתונות בארץ גם יוצר אמפתיה ונכונות לבוא לקראת, וכל 'זעקות' ה-"אחי מתחתן" הועילו...

באותו ערב שלפני, ניסיתי באמת להבין – מה? למה? מה זה התזמון הזה ומה היקום מנסה להגיד לי הפעם? ללמד אותי? הרי באמת מה כבר ביקשתי- לשמוח בחתונה של אחי בלי דרמות? לאיזה אבסורד של התמודדות עם מצבים משתנים והסתגלות למצב עוד אגיע?

התפתחה אצלי התחושה המיסטית שמישהו למעלה ממש מנסה לבחון אותי, האם אלו מבחני האמונה שלי? פיתחתי הזדהות כלשהי עם דמויות כמו איוב ואברהם אבינו במבחן עקידת יצחק..

ככה זה, מצבים קיצוניים מייצרים מחשבות קיצוניות.

יאמר לזכותי שהתאפסתי די מהר, בעיקר כי  בסך הכל הרגשתי טוב מבחינה פיזית ורק הגוף שלי היה עסוק בלעשות שטויות.

עוד מעניין, שהיום בדיעבד אני מסתכלת על החוויה במעין חיוך והומור (שאני מקווה שעובר דרך השורות) ובעיקר נשארתי עם הטעם של הכיף מהחתונה. למזלי ולשמחתי השתלשלות העניינים יכלה להסתכם ב"והכל בא על מקומו בשלום" – ועל כך אני מודה ומוקירה.

כאמור, לפעמים צריך קצת מזל, ותמיד צריך אמונה.

במהלך כל ההתרחשויות הבריאותיות, שיננתי לעצמי משפטים בסגנון "אני הולכת לרקוד בחתונה; הכל הולך להיות מצוין בחתונה; הכל הולך להסתדר". זה היה האימון שלי באמונה. הייתה לכך תרומה למצב? אין לדעת, ומכיוון שכך, שווה להאמין שכן. ממליצה לעצמי ולכולם להתחיל לבחור את דרך הפרשנות למצב שעושה יותר טוב.

מתוך האמונה, יש יותר מקום לחלום.

לקרוא חלום שביקשתי לעצמי לפני ארבעה חודשים בכדי לגלות שהוא קרה בדיוק איך שתיארתי, זו אחלה הרגשה.אמנם בתקופה זו לא קרו כל הדברים שאיחלתי לעצמי והיו גם אכזבות. משום מה, ולשמחתי – הזיכרון הסלקטיבי מתמקד באלו פחות.

מסקנה – זה הזמן להתחיל לחלום קצת יותר בגדול... או לפחות בקצת פחות זהירות.

פוסט שהוא הודעה

לעיתים עולם המחשבים אינו ברור לי, דברים קורים ואין לי הסבר.
כמובן - זו הרגשה לא נעימה... אבל מתגברים ומוצאים פתרונות עוקפים.

ולעניינו, הפעם פרסמתי פוסט שמשום מה לא הופץ במייל של כל הקוראים הנאמנים.. לכן אני שולחת הודעה (בתקווה שזו כן תגיע ליעדיה) ומזמינה אתכם לקרוא את הפוסט- "החניה שהובילה אותי למלחמה" שפורסם כאמור, כבר ביום ד' שעבר, וזאת על ידי כניסה לקישור הבא:

http://myownhealingjourney.blogspot.co.il/2012/07/blog-post_31.html

וחוץ מזה מאחלת שבוע נפלא..
רוני