יום שני, 17 באוקטובר 2011

סאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי)


חלק מהמשמעות והמשיכה שלי לנסוע להודו נקשר לניסיון שלי למצוא לעצמי הוויה שמשלבת טוב יותר בין הצדדים הרציונלים שכלתניים ובין חלקים שקשורים לאמונה.

בבסיסי איני תופסת את עצמי כאדם 'מאמין'.
אני הגיונית. חונכתי על ברכי הגישה שדורשת הוכחות. מה שאפשר לראות, מה שאפשר להסביר – תקף. מה שלא, לא.
מה שהסתברותו גבוהה- סביר שייקרה. אם הסיכוי נמוך, אל תשאפי לשם כי סביר שתתאכזבי.
וכולנו הרי יודעים שלהתאכזב זה הדבר הכי גרוע בעולם...


אלוהים, אלים, רוחות, גלגול נשמות, העברות אנרגטיות ושאר כישופים מעולם לא נגעו לי.
תפילות, תקשורת עם ישויות, ציפייה לניסים למיניהם, מעולם לא היו מנת חלקי.
אף פעם לא התנגדתי, ובגישתי הדיפלומטית תמיד אמרתי ש- "בטוח יש עוד דברים שקיימים ביקום הזה, ואם אני לא רואה אותם, זה לא אומר שהם לא כאן ומשפיעים עלינו".
אבל זו אמירה מרוחקת, פילוסופית, שכלתנית.
אין בינה ובין אמונה הרבה קשר.


מאז שנודע לי על מחלתי והחלטתי שאני הולכת להיות בסדר, הפרדיגמות הבסיסיות ביותר שלי נדרשו לעמוד למבחן.
עתיד טוב, מבטיח, בריא – דרש ממני לתת צ'אנס להסתכלות על המציאות בעיניים שלפני כן - אי אפשר להתחמק מזה - זלזלתי בהם. שימוש בשיטת החשיבה הטבועה בי: בקול ההיגיון, בהסתברויות והסקת מסקנות מדעית – הוביל במקרה זה למסקנות עגומות ביותר (למי שאינו זוכר, באחד הפוסטים כתבתי על משפט המפתח "כל אחד הוא הסטטיסטיקה של עצמו" השגור בפי הרופאים כשהם מעדיפים להימנע מלהיכנס לפינה הזו עם החולה).

במצב שנוצר, נדרש ממני לשאוף לדבר ה"לא הגיוני". ולא רק לשאוף אליו, אלא גם להאמין שזה אפשרי! נשמע פשוט?

למרות שכבר חשבתי על הנושא פעמים רבות, רק עכשיו, בכתיבה, אני מתנערת נוכח ההבנה איזה סוויץ' תודעתי נדרש כאן, איזו התנגשות חזיתית קיימת כאן בין איך שהראש חושב ובין איך שפתאום הוא יודע שהוא "צריך לחשוב".
כי "צריך להאמין, והכי חשוב האמונה, והגוף יבריא רק אם תאמיני, ואת חייבת להאמין בניסים ו... ו .. ו...". ובכלל – בענייני אמונה – זה לא רק הראש אלא גם הלב, הגוף, הכל.
מאז הפכתי עסוקה מאד (!) בשאלה – האם אפשר "לשכנע" / לגרום לעצמך להאמין. שהרי זה נראה מגוחך, אמונה היא משהו שמגיע מבפנים. הפואנטה המרכזית באמונה היא שאי אפשר להוכיח את זה ובכל זאת בתוכך יש ידיעה (וזה חייב להיות חזק – בעוצמה של ידיעה) ללא פקפוק וללא קולות פנימיים שמתווכחים אחרת. אז מה פתאום שיידרשו לזה "שיחות שכנוע פנימיות"?

ובאמת, "ברגעי אמת" חוויתי מבפנים תחושת זיוף ב"מבחן האמונה". לדוגמא- תמיד אמרתי שהרופא מרוצה שהוא רואה שמצבי יציב, ואני שואפת ליותר. אבל אם נעשה גילוי נאות- זו הייתה שאיפה מהראש ולא מהבטן. זו הייתה אמירה, אך לא הייתה בה אמונה ששיפור מהותי באמת אפשרי. כי ככה זה. זו המחלה המזדיינת הזו (וסליחה לעדיני הנפש על הביטוי), ככה היא עובדת, והעבודה שלי מנגד – היא דחיית הקץ.
וגם כשזכיתי למחמאות על האופטימיות שלי, היה בי צד שהרגיש שוב שהצלחתי "להערים" על המחמיא, כי מדובר אולי באופטימיות מעושה.

החלק המעניין בכל הסיפור הוא, שלמרות שהתקשיתי להאמין בקיומם של כוחות, ניסים או אלוהים, כן האמנתי שחלק מרכזי מהתחזקות שלי והרפאות הגוף שלי תלוי באותנטיות האמונה שלי שאני יכולה להירפא. יש בי את ההבנה, שאם בתוך תוכי לא אהיה משוכנעת שהמצב הפיך, שיש תקנה ושהדברים יכולים לקרות נגד הסטטיסטיקה – אז זה לא יקרה. ולא חשוב כמה האוכל שלי יהיה בריא, היוגה תהיה טובה והשמיים מחייכים.
בשורה תחתונה זה מצב של מלכוד: מבינה שאני חייבת להאמין, ובו בזמן מבינה שהניסיון "להזריק" את זה מתוך גורמים חיצוניים הוא עקר.
 
ובלי שום קשר (?!..?.??!)... רציתי לנסוע להודו.
לגבי נושא זה היה כוח פנימי, גורם מניע לא מוסבר שדחף אותי ולא הניח. עד היום אני לא יודעת להסביר אותו וייתכן שלעולם לא אדע. זה היה כוח לא הגיוני. עכשיו שחזרתי במצב בריאותי לא טוב על סף המסוכן, בולט עוד יותר חוסר ההיגיון.

ומה היה בהודו?
בהודו אתה מוקף באמונה ובאנשים שכל חייהם סובבים סביב האמונה (וזה לא מפתיע אותי אחרי שראיתי כמה קשה לסמוך שם על משהו אחר שייתן תחושת שליטה). בהודו הכל כנראה ישתבש אבל גם יסתדר בסוף. בהודו הכל חסר סיכוי, ובו בזמן – איכשהו – הכל אפשרי.
ובכל מקום שהיינו ויצא לתאר קצת את מצבי, שבתי לשמוע את המשפטים על האמונה, על עוצמתה ועל הניסים שהיא מביאה. וכמובן, על כך שבה תלויה ההצלחה של כל טיפול או תרופה.

להקשיב לכל זה בארץ נחווה כהטפת מוסר.
בהודו זה נשמע אחרת. זה נשמע אמיתי, מהמקום הכי עמוק בבטן. לא כמשפט שמפטירים כי אין משהו יותר טוב להגיד. שם זה נשמע כאילו חייהם תלויים בכך, והם כל כך רוצים בשבילך את אותו הדבר.
אז אפשר לקרוא לזה שטיפת מוח; אני מצידי הרגשתי שזו אחת הפעמים הראשונות שהתחלתי להיפתח לאפשרות שזה נכון. שבאמת – הכל אפשרי. גם אם זה לא "הגיוני".
הסיפור שלי באמת באמת יכול להיות עם תפניות חיוביות.
אני מניחה שהגעתי להודו כבר "מבושלת", כי שינויים לא מתרחשים בחודש. אבל לכל אינקובציה צריך זמן בקיעה – ואולי זה מה שקרה..

בהודו קרה משהו. משהו קטן, עדין ושברירי שגם לו אין לי הסבר, ואין נקודת זמן שהבחנתי שזה קרה בה, זה פשוט משהו שפתאום נהיה שם (ככה למדתי להבחין בתפניות משמעותיות ואמיתיות שקרו – זה תמיד הדברים שלא היה להם הסבר!!! ). וזה שינוי כביכול קטן, ובעצם הוא הכל. כי נפתח הפתח הראשון שדרכו יכולה לעבור אמונה. זה כמו כשעושים חור בבד- הנקב הראשון הוא משימה דרשנית מאד, אבל הרחבתו דורשת הרבה פחות מאמץ, ולעתים גם קורית מעצמה.
זה יותר עצום מאשר שאפשר להסביר. ובאמת הכל אפשרי...

בארץ – בשבוע שעבר, ממעמקי הריקוד שלי עם דלקת הריאות, חוויתי יממה של "הוכחות"..

יום שלישי – 10/10/11
כמו בשבוע וחצי האחרונים, אני יושבת/ שוכבת אצל ההורים, מחפשת תנוחה נוחה בה אוכל לנשום כראוי, משתדלת לא להשתעל כדי להימנע מכאבי התופת שהשיעול עושה בגב, כשאחותי נכנסת ומעדכנת אותנו,
"שמעתם? אומרים שהולכים לשחרר את גלעד שליט; הפעם זה רציני".
אני מיד מגיבה בספקנות, ספוגת ניסיון על פעמים קודמות שאמרו את זה (אמונה.. רבותיי, כוללת נכונות להתאכזב, ולהאמין שגם אם הפעם זה לא קרה, זה לא אומר כלום על הפעם הבאה).
והנה, כשהדלקנו את הטלוויזיה, גילינו שכן. הפעם זה אחרת.
הצמרמורת בגוף. הבטן מתהפכת. זה כנראה קורה. זה נראה אמיתי מתמיד.
גלעד שליט – אני עדיין מפחדת לכתוב את זה – חוזר הביתה.

לא. לא הייתי מאלו שהאמינו שיש לזה סיכוי.
הערצתי את המשפחה על הנחישות, את ההצלחה בגיוס פעילים, את המידה בה הנושא הצליח להישאר בתודעה הציבורית.
במהלך השנים עמדותיי בנושא השתנו לכאן ולכאן, אבל בנקודה זו בזמן הכל נעלם, ונשארה רק השמחה וההתרגשות והתחושה העצומה הזו שעוד לא מצאתי לה שם – תחושת ההתפעמות מהעובדה ש-כן, קורים דברים שהסיכוי להם קלוש. שהכל אפשרי. באמת.. באמת באמת. הכל אפשרי. באמת.
"לא יאומן" מזמזמת התודעה הישנה בתוכי, "לא יכול להיות..." אבל יאומן יאומן יאומן.
עובדה שזה קורה.

יום רביעי – 11/10/11
האירוע שיתואר כעת דורש קצת רקע... ייתכן וחלק מהפרטים ייראו לא קשורים בשלב ראשון, אך ראו בזה מעיין סיפור מתח שתנסו לפענח תוך כדי...

לפני שנסעתי לחו"ל המליץ לי רופא הריאות שלי לעשות צילום חזה פשוט בקופת חולים.
"שיהיה.. אם יקרה משהו ויירצו תמונה להשוואה.. ".
טוב- אז עשיתי צילום ולקחתי אותו, בלי אפילו להתייחס לניתוח המילולי שעשו לגביו.

במהלך הטיול ביקרתי אצל רופא טיבטי מפורסם, שהיה הרופא של הדאלי לאמה – ישי דונדן ( (Yeshi Donden- שמתמחה בטיפול בסרטן. חוויות הביקורים אצל רופא זה דורשות פוסט אחד לפחות בפני עצמן – אך על כך בפעם הבאה.
כרגע אספר, שהוא נתן לי תרופות שאמורות לשפר את מצב המחלה שלי, לא רק ברמה תיאורטית רוחנית, אלא בפרקטיקה – במדדים מקובלים על הרפואה המערבית (קרי, צילומי רנטגן, CT וכו'). החלטתי לקחת את התרופות, בנוסף לתרופות הרגילות. וזה מה שעשיתי כל התקופה בהודו, 4 פעמים ביום (בחירה שהיא עדות לניצני האמונה שבתוכי).

עד כאן הודו.

כשחזרתי לארץ, חלשה ומשתעלת, רופא הריאות אבחן לי דלקת ריאות על סמך צילום ריאות (יקרה להלן צילום 2, אחרי הראשון שנעשה לפני הנסיעה).
דלקת ריאות זה רע. רע מאד ודורש אנטיביוטיקה. והרבה ועכשיו.
סיפרתי לו על התרופות הטיבטיות והוא ניסה לא להיות שלילי לחלוטין, אבל המליץ בחום להפסיק עם התרופות הללו כל עוד יש סיבוכים במצב;
"יש יותר מדי גורמים מתערבבים ואני לא מכיר או יודע מה יש בתרופות הללו".

נדגיש כאן באופן חד משמעי שהרופא שלי באמת אחלה, ויחסית לרופאים מערביים הוא פתוח להרפתקאות (לדוגמא, הוא בסך הכל עודד אותי בבחירתי לנסוע להודו). אבל זה כבר היה קצת הרבה בשבילו, במצב שעשוי להפוך ממש מסוכן בשבילי.
הסכמתי לעשות הפסקה לתקופת האנטיביוטיקה.
כעבור כמה ימים חזרתי אליו למעקב, עם צילום שלישי. כעת הוא יכול היה להשוות בין שלושה צילומים. זה כבר ממש מחקר מדעי.
הוא המשיך להחזיק בהנחת היסוד של דלקת ריאות, שבצילום השלישי נראתה אפילו קצת יותר חמורה. ליתר בטחון – הוא החליט להראות את הצילומים לאיש הרנטגן שלהם בישיבה השבועית, שלמזלנו בדיוק הייתה הדבר הבא בלו"ז שלו אחרי הביקור שלי.
אני חזרתי הביתה – עם תוספת אנטיביוטיקה (!), תרופות נוספות, ותור לשבוע הבא.

אז זה הרקע... שכבר החל להשתלב בו הסיפור ממש (סליחה מראש על הסרבול, מעולם לא כתבתי סיפור מתח, וסביר שזו לעולם לא תהיה המומחיות שלי).
באותו יום, בתום ערב ארוך מול המשך הדיווחים האינסופי על שובו של גלעד שליט, קיבלתי מייל מהרופא – שמבקש ממני להתקשר אליו למחרת בבוקר (למחרת = ערב חג). מודה שזה היה קצת מבהיל.

ולמחרת, ניהלתי שיחת טלפון, שייתכן שתיזכר במוחי כל חיי. אנסה לצטט.


דר' און: "רוני, רציתי לבדוק איתך משהו. אנחנו השווינו בין 3 צילומים. אחד מאוגוסט, לפני שנסעת. אחד מ5/10, אחרי שחזרת, ואחד מאתמול- 11/10. הסתכלנו בצילומים ונראה שהצילום בו המצב הכי טוב הוא הצילום השני. רציתי לשאול אותך אם עולה בדעתך משהו שקרה, שעשית אחרת, שונה – שבגללו יכול להיות ההבדל הזה?"


(הסבר בגוף הסרט- הצילום השני נראה לרופא טוב יותר, למרות שבו כבר יש סימני דלקת ריאות, וזאת בהשוואה לצילום הראשון שנעשה לפני שבכלל נסעתי להודו.. ).


אני – בראש לעצמי: מה? לא הבנתי? המחלה? הצילום השני? אבל זה אחרי הדלקת ריאות ובצילום הראשון אין שום דלקת... אה – כנראה הוא מדבר על מצב הסרטן הכללי.. הצילום השני, מה? רגע.. יכול להיות? לא ייתכן.. ההבדל היחיד זה התרופות הטיבטיות שהתחלתי לקחת... זה הבדל מובהק וחד משמעי... זה עונה בדיוק לתאריכים – ברמה מותאמת שזה מפחיד עד לא הגיוני...


אני – בגוף: בטן מתהפכת, צמרמורת, לא רלוונטי מה שנראה לי הגיוני. בוטל הגיוני. יש עובדות נסיבתיות מסעירות... מבחינת תחושות- זו חווית גלעד שליט בשידור חוזר. הרופא הוא זה שפנה אליי, הוא ראה את הצילום, הוא אומר לי... יכול להיות? עובדה, עובדה....


אני, הפעם בקול רם: "תראה, אני לא יודעת מה תחשוב ואיך אתם תסתכלו על התשובה שלי, אבל ההבדל היחידי שעולה בדעתי זה התרופות הטיבטיות שסיפרתי לך עליהן – ובלב כבד הפסקתי בשבוע שעבר בגלל שכך הנחת אותי".

עכשיו כבר שנינו מבולבלים.. הוא- מקבל את האפשרות שיש קשר לתרופות הטיבטיות, ומבהיר שהוא לא שולל שזה עזר- אבל הוא פשוט לא יודע כי הוא לא מכיר את התרופות ואין לו אפשרות לקחת אחריות על משהו שהוא לא יודע. אני- פשוט בשוק מכמה שהחתיכות נופלות לפאזל בדיוק מטורף מדי. הרופא לא יודע להפריד בין סימני דלקת זמנית ובין מצב הגרורות הקבוע, אבל הוא יודע להגיד שצילום אחרי הנסיעה נראה טוב מזה שלפניו באופן חד משמעי. והצילום השלישי, אחרי שהפסקתי את התרופות הטיבטיות, נראה פחות טוב..

מדובר בצילום חזה פשוט, שרמת היכולת להסיק ממנו נחשבת נמוכה ביותר, וכדי שהרופא יתקשר אלי לדון איתי בהבדלים נגלים לעין, זה צריך להיות משהו מיוחד. וזה אחרי ששנים הם אומרים לי לגבי צילומי CT מתוחכמים, שקשה להעיד על שינויים לכאן או לכאן בגלל סוג הגרורות שלי.
מדובר בהבדל מספיק מעורר עניין שהרופא ירצה לדבר איתי על זה בערב החג, למרות שאנחנו הולכים להיפגש עוד פחות משבוע.

האם זה ייתכן?

דר' און ואני מסכמים שאני אחכה עוד קצת לראות שמגמת ההתחזקות שלי בעזרת האנטיביוטיקה ממשיכה, ושאם ארצה, אני יכולה לחזור לתרופות הטיבטיות. נראה לי שאני רוצה....

כעבור כמה דקות, נרגשת, אני מספרת את הפרטים לבני המשפחה. אחותי אומרת שצריך לחכות ולראות ועוד לא לבנות על זה הרים וגבעות. היא מדברת את מה שכולנו חושבים.
אבל איתי הגיע מהודו קול אלטרנטיבי שעונה באסרטיביות (גובלת באגרסיביות של מישהו שעדיין לא שלם עם עצמו עד הסוף אבל מאד, מאד רוצה...) והקול הזה עונה לה-
"לא! אני כן אפתח ציפיות ומקסימום נתאכזב אחר כך".


כי עכשיו, בדיוק עכשיו זה הזמן לעזור למציאות ולהאמין. להאמין שזה יכול להיות.
אם רפואה טיבטית קיימת כבר אלפי שנים
אם אנשים מגיעים לרופא הזה מכל הודו ומכל העולם
אם יש סיפורים ועוד סיפורים על אנשים שהבריאו, וזה קרה להם
ואם יש הנחת יסוד אחת – שהכל אפשרי


אז למה בעצם לא? למה לא להאמין שכן ולפתוח עוד את החריץ ולהיפתח לדברים שייקרו.
אכזבה – כמו שאמרתי – תמיד תהיה זמינה; אף אחד לא "יגנוב" לנו את האפשרות לכך.
צריך רק אמונה שגם מאכזבה נתאושש. ושוב... חזרנו לאמונה.

אז תאמינו איתי. תאמינו שגם 'הנראה- לא- אפשרי', עשוי להיות אפשרי. ותחשבו עליי באותו הזמן כדי לשלוח לי את האנרגיות הללו.
אחד 'ממשפטי הודו' של טלי ושלי לאורך הטיול היה ש- 'בהודו הכל אפשרי'.
המשפט צריך להשתנות כי זה חייב להיות תקף לעוד מקומות.
אני אוסיף מילה אחת: בתודעת הודו הכל אפשרי.
וכשנראה בקרוב את גלעד בארץ, ונחזה ב"בלתי אפשרי" נוסף, תחשבו עליי שוב, עוד קצת,
ועל כל אחד מאיתנו, שצריך מדי פעם נגיעה אלוהית.

יום שבת, 15 באוקטובר 2011

חוזרת מהודו ושוברת שתיקה



הודו – סיכום ראשוני מאד
חזרתי. הרבה זמן עבר מאז שכתבתי. הרבה.
השהות בהודו הביאה אותי לכתוב, אבל שום דבר לא התבשל לפוסט. בהודו מבשלים בתבלינים אחרים...

יש הרבה מה לספר על הנסיעה להודו; הנסיעה הייתה מלאת חוויות שחלקן עוד תסופרנה. ראיתי מקומות, פגשתי אנשים והיו גם אירועים מכוננים. ייתכן מאד שאני אפילו לא יודעת עד כמה..

אך בבסיסה, truth be told, זו הייתה נסיעה קשה. ההתנהלות היומיומית הייתה קשה מאד פיזית. לא היה שום קושי שלא צפיתי, אך את העוצמה של הקשיים לא תיארתי לרגע.
הייתי חלשה מאד והירידה במשקל – שהחלה בארץ – המשיכה ואף בקצב מהיר מקודם.
הנשימה הייתה לי מאד קשה בכל מקום שלא היה שטוח לגמרי (ורוב המקומות בהם טיילנו לא ענו על ההגדרה של שטוח).

בשילוב עם גשמים רבים- תוצר התמשכות עונת המונסונים יותר משנה רגילה - המשמעות של להימנע מלתכנן קדימה קיבלה משנה תוקף. כל יום קמתי בבוקר, מבלי לדעת- איך ארגיש היום, כמה זמן אוכל להסתובב לפני שארגיש חסרת אנרגיה לחלוטין (חצי יום? חצי שעה?...) ומתי יגיע הגשם הבא (והאם הוא יימשך חצי יום או חצי שעה?).

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי חלק ניכר מהזמן במצב נייח: יושבת או שוכבת וצריכה לנוח.
זמן רב עבר עליי בבתי קפה אותם "חרשתי" לעייפה, קוראת, בוהה, מתאמצת לפתח תאבון.

במקרים רבים - בגלל צרכי ניידות – מצאנו את עצמנו במקומות הלינה הכי מרכזיים, ולעיתים הכי "ישראליים" – בדיוק המקומות ההפוכים מאלו שהייתי בוחרת לעצמי במצב רגיל.
את הנוף המדהים זכיתי לראות בעיקר כשאני סטטית (מה שאיפשר לי לגלות עד כמה הוא זז) או מתוך נסיעה בריקשה / מונית. 

ואת רשימת ההמלצות והאתרים הרבים שאספתי מכל חבריי היקרים, שוחרי הודו למיניהם, נאלצתי לקפל ולשים עמוק בכיס. לשמור לנסיעה הבאה. אפילו אטרקציות קטנות וקרובות (לדוגמא, מפלים שהדרך אליהן מבחינת אדם במצב בריאותי רגיל היא כ-15 דקות הליכה) לא היו אפשריות מבחינתי.
Fuck it – מסעדות שהיו בקומה שלישית לא היו אפשריות מבחינתי.

בשלב מסוים חדרה בי במלוא עוצמתה ההבנה עד כמה הטיול שלי הולך להיות אחר. אחר מאד משל כל מי שעימו דיברתי. לכל אחד יש טיול שונה וייחודי לו, ונדרש ממני להפסיק להשוות, להפסיק לנסות לטייל את הטיול של אחרים (ליהנות במקומות שהם נהנו, להתלהב ממה שהם חשבו שהכי יפה, להתנהג איך שהם התנהגו כדי "לחוות את הודו 'נכון'...").

משם היה יותר קל לעבור לשלב הבא של – לקבל את מה שיש. לנסות ולראות איך נבנית חוויה משמעותית גם כשלא זזים, גם כשאין יותר מדי כוח לדבר עם אנשים, גם כשכואב כאן ומציק שם.

ומשם – לאט לאט – נבנתה החוויה שלי. עם העליות והירידות, ההתמודדויות וההנאות, והרגעים המשמעותיים של הטיול שלי – שאין ספק שהיו ייחודיים. כאמור, חלקם עוד יסופרו בהמשך.

תהליך החזרה לארץ היה ארוך ורב שלבי (מרישיקש לדלהי, מדלהי לעמאן, יום שלם במלון בעמאן בהמתנה וטיסה לתל אביב). כך ניתן לי קצת זמן לעבד.
לעבד מספיק בשביל לסכם, שמצד אחד- טוב שכבר הגיעה השעה לחזור הביתה; המשימה הזו גדולה מדי על הגוף שלי כרגע.
מצד שני, לא הייתי מוותרת על הנסיעה והיא הייתה חשובה.

למרות הכל, השגתי בה את מרבית הדברים שביקשתי-
לראות את הודו ולחוות משהו לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, מחוץ לידוע ולמוכר,
לעשות את בדיקת הגבולות שלי,
לבחון את עצמי את 'מבחן האומץ' שלי – גם אם יש בו משהו שנראה מהצד ילדותי,
ולהתחבר לאיזושהי רוחניות וכוח אמונה – מהלך שמתגלה כחשוב ומהותי לכוחות הריפוי שלי.

מעבר לזה, הודו – דווקא בגלל שדחקה אותי לקצה – הבהירה לי את מה שבארץ הצלחתי להסתיר מעצמי, לגבי המונח סדרי עדיפויות. על סדרי עדיפויות אי אפשר רק לדבר. צריך גם לעשות.
בשלבים מסוימים בטיול הרגשתי רע מאד. מספיק רע בשביל להתנער ולהבין שהפעם יש צורך ללכת עד הסוף. במהלך הטיול התחזקה בי ההבנה שהגיע הזמן להתמסרות למסגרת של מנוחה ואכילה נכונה וביצוע כל דבר שנדרש כדי להתחזק. ואסור ששום דבר יעמוד בדרכי (כולל אני עצמי).
אז את כל זה השגתי...

והמסקנה שהטיול היה ראוי ונכון, הייתה חשובה במיוחד בשלב בו הייתי צריכה להיזהר מרגשות חרטה, לנוכח מה שחיכה לי בארץ..
הגילוי שיש לי דלקת ריאות.

השיבה מהודו
כשנחתי בארץ הרגשתי ששבתי בכדי להתחבא. בכדי להתחבא מהעולם שבחוץ- עולם המחויבויות, הדרישות והאנשים האחרים. חזרתי חלשה מאד, מינוס כמה קילו וללא כוח פיזי. מעט חולה. עוד לא ידעתי שחולה ממש.
ובאותה נשימה- כפי שתיארתי, חזרתי חזקה מאד, מחודדת יותר לגבי סדרי העדיפויות, לגבי החשיבות הקריטית לדאוג בשלב זה – רק ואך ורק – להתחזקות שלי. כל השאר חייב להעלם. אז העלמתי אותו. כשאתה מתחבא מהעולם, בעצם גם גרמת לו להתחבא ממך.

אחרי חמישה ימים בארץ, אצל ההורים, בלי כוחות לעשות כלום, ועם שיעולים הולכים וגוברים, הגעתי לרופא הריאות שלי שהאיר לפחות על חלק מהסיבה לכוחותיי הירודים.
דלקת ריאות.
בדיוק מה שהכי מומלץ שלא יקרה לאדם במצבי, ובאותו זמן – משהו שמלעיזים היו אומרים שצפוי היה למי שבוחרת לנסוע להודו, במצבי... (לא אכפת לי. שיגידו)

ומאז, קרוב לשבועיים, אני מתמודדת מול הדלקת הזו, כשנקודת המוצא לא לטובתי (ריאות מתפקדות באופן חלקי בלבד, תת-משקל, ו.. אה כן, סרטן).
והתהליך הוא ארוך. מאד. בימים מסוימים הייתי ממש סיעודית (=קמה לשירותים ולמקלחת וזהו בערך. כל השאר מביאים לי, מזיזים לי, מזיזים אותי...).

לאט לאט, עם סבלנות ואנטיביוטיקה, התחיל שיפור. בימים אלו אני כבר אוכלת במטבח, מסתובבת קצת בבית, רואה טלוויזיה וכותבת גם.. 

לאט לאט אני גם מוכנה לצאת קצת מ"המחבוא". עדיין קשה לי לדבר הרבה בטלפון (זה גם מתבסס על אוויר..) אבל אני כבר מתקשרת במיילים. והנה, כבר יצא הפוסט הראשון מהתנור, ונראה לי שבימים הקרובים יבואו עוד (אולי הכל יתבשל יותר מהר, עכשיו שחזר לי התיאבון...).
ואני כבר קצת יכולה לדמיין מבקרים בלי שזה יישמע מאיים. 

ודווקא מתוך החולשה והחולי, בולט יותר שחזרתי מהודו עם חיזוק חשוב מעין כמותו – כוחות אמונה ותעצומות נפש. איזשהו עמוד שדרה פנימי שמצליח להרגיש ש- 'יהיה בסדר'. ומה שיבוא בדרכי – אוכל לו.

נדמה שמבלי ששמתי לב, הכוחות הללו הלכו ונשחקו בתקופה שלפני הטיול; האנרגיה הפנימית הלכה והתדלדלה ככל שהרגשתי פחות טוב פיזית. על פניו – טבעי שכשאדם לא מרגיש טוב, יותר קשה לו לשמור על אופטימיות.
אבל נראה לי שהחוויות בהודו הצליחו לבנות אצלי כוחות מחודשים, וכן ליצור אצלי יכולת הפרדה בין הכאב או המיחוש שנחווה ברגע הזה ובין מצב ההוויה הכללי ששומר על הידיעה (כן, ידיעה) שדברים יסתדרו.

אני לא יודעת מה תהיה עוצמת ההשפעה של הנסיעה לאורך זמן, ומה יזין את האמונה שלי ככל שהזמן יעבור. אין ספק שתהיינה עליות וירידות, ולא בכל רגע נתון אני נשמעת כל כך חדורה.
פעמים רבות אני מהרהרת בבלוג, בנרטיב ה"גבורה" שטבוע בו, ושברגעים קשים ועצובים מפריע לי כי הוא נחווה כמלאכותי.

אבל ברגעים כמו עכשיו, אני מזכירה לעצמי שיש לי כוחות כאלו. גם כוחות כאלו. וזה לא יגזול מ"זכותי" להתפרק לפעמים, ולפחד ולרחם על עצמי. לצלול, להתחבא, ולהגיח שוב.

שבתי מהודו.

יום שני, 29 באוגוסט 2011

הודו - המסע שלפני המסע - חלק ב'



לפני יומיים סיפרתי על כל העניינים הטכניים והבירוקרטיים שהייתי צריכה להסדיר לקראת הנסיעה להודו. ועדיין נותרו גם עניינים בתוך הראש, עדיין מתנהל שם דיאלוג...


"הודו... חה חה.. הצחקת אותנו" – מדברים הקולות בראשי
"בכלל לא קפצת מעל הפופיק. מה את משועממת? מחפשת צרות. אנשים בריאים לא נוסעים לשם מחששות להיגיינה, לבטחון והשד יודע מה. אז את?"

פעם פעם- עוד לפני המחלה, הם מצאו איומים אחרים- מהתחום הכלכלי (מה פתאום לבזבז כל כך הרבה כסף?), בנושא אחריות ועבודה (אי אפשר לעזוב הכל ככה סתם, זה לא רציני ולא לגילך), בענייניים בריאותיים "רגילים". לקולות תמיד יש מה להגיד.
ופעם הם גם הצליחו להשתיק אותי כל כך מהר, שכבר הפסקתי לפתח רצונות שחורגים ממה ש"נאות".

אבל היום זה אחרת. היום אני לא נשארת חייבת-
"קפצו לי. חפשו אותי בסיבוב. לא רוצה להקשיב ואין לכם שליטה כאן על העניינים. לא אתן שתשתקו אותי כפי שקרה בעבר".
ובמחשבה קצת יותר מורבידית – "כן, אני נוסעת. מה כבר יש לי להפסיד? כאילו מישהו מבטיח לי שבהמשך זה יהיה יותר קל.."
"הו, הו.. מה שיש לך להפסיד... את החיים שלך אולי?" הקולות הולכים על כל הקופה...
"מניפולטורים שפלים" אני עונה להם.
"אתם הולכים על ההכי קיצוני, כי אין לכם שום דבר אחר ביד. מחזיקים יד של קלפים גרועים ומנופפים בהם כאילו יש שם לפחות straight flush"

כי הרי במה עוד הם יכולים לאיים? אפילו מתסריטים מבאסים אני לא נרתעת.
אני מדמיינת תסריט גרוע לדוגמא: נניח שבאמת יקרה לי משהו. קלקול קיבה עם זיהום וקוצר נשימה ואיזו פריחה לתוספת. ואסבול. ואגיע לבית חולים. ואצטרך לחזור מיד לארץ, ואצטרך להחלים. בואו נקצין עוד יותר – נניח שזה יקרה יומיים אחרי שאנחת, כך שאפילו לא אספיק ליהנות. אז יצא שכל ההתארגנות והכספים והציפיות – הכל נגוז או היה לשווא.

אבל זה לא היה לשווא כי אוכל לומר לעצמי – התגברתי על הכל, נלחמתי בכל מה שהפריע, החלטתי, התעקשתי וזה קרה. נסעתי.
וגם זו הייתה חוויה. ולא הסתדר, אבל אני את שלי עשיתי ולא נכנעתי לפחדים.
מסקנה- גם לנוכח תסריט מקום שני הכי גרוע, אני לא מתקפלת. אז במצב הזה – כל מה שנותר לקולות זה לאיים בגרוע מכל...ולגבי הגרוע מכל אני עונה להם-
"לא קונה את זה. הודו לא תהרוג אותי, זה איומי סרק. זה תסריט שהסיכויים שלו פחותים מסיכוי תאונת דרכים כאן על איילון".

אבל כאן מתחיל הקושי... במשפט האחרון, כבר יש רעד בקולי. הביטחון קצת מתערער.

כי אני לא באמת יודעת.
האמת היא שיש הרבה סכנות ואפשרויות להיפגע בהודו כשמדובר במישהו שברירי כמוני (במיוחד בתחום מערכת החיסון / מערכת העיכול) וגם אם לא מדובר במוות דרמטי על הגאנגס, איני יודעת מה יכול לגרום לי סיבוכים בריאותיים שלא יהיו הפיכים, ואין סטטיסטיקה שתשווה לי את הסיכון לעומת תאונת דרכים.
כרגיל, כמו בכל דבר שקשור למצבי, רב הנסתר על הנגלה.
כרגיל, כמו בחיים בכלל- יש אי וודאות. תמיד. תמיד.

ובפרצה הקטנה הזו, במרווח הקטן בין "אומץ וגבורה" ובין "טיפשות" או "חוסר שיקול דעת",  חודרים הקולות ומשפיעים. זה כל מה שנדרש כדי להפוך ציפייה מתרגשת לציפייה מתוחה. ובימים האחרונים, אני אכן מתוחה.

בצבא קוראים לזה צל"ש או טר"ש. אותה החלטת מפקד – לבחור כיוון פעולה יותר נועז ולוקח סיכון – יכולה להסתיים בכך שיקבל צל"ש או בכך שייענש ויחזור לדרגת טוראי ראשון.
הכל תלוי בתוצאה של הפעולה.

אבל השיטה הזו אינה הוגנת. כי את ההחלטה מקבל המפקד לנוכח הנתונים שלפני הביצוע. הוא אינו יכול לצפות את העתיד, לכן שיפוט לפי התוצאה עושה לו עוול בעת כשלון.

בכלל בחיים אנחנו נוטים להלקות את עצמנו ולהתחרט על דברים כי הם לא הסתדרו כפי שתכננו, ונדמה כאילו ההחלטה הייתה שגויה. זאת אותה טעות, אותה הטיה.
שהרי אם קיבלתי את ההחלטה הכי טובה שידעתי לאותו רגע- היא נשארה טובה גם אם דברים התפקששו בסוף. זה לא אני, זה המפגש עם הבלתי ידוע.

וכך אני משננת לעצמי שוב ושוב, גם לגבי ההחלטה על הנסיעה. את ההחלטה לנסוע קיבלתי בהינתן מה שאני יודעת, ומתוך הבנה שאני מסתכנת- אך מעריכה שזה שווה את זה. שזה מה שאני זקוקה לו. ולכן זו הייתה החלטה טובה ללא תלות במה יקרה בסוף.

לצערי, אני עדיין זקוקה לשינון. זה עדיין לא חלק בלתי נפרד מהלך הרוח שלי.

הקולות בתוכי יודעים את זה. ותופסים על זה טרמפ (טרמפ על כביש 6- פחות סיכוי לתאונות..). מנסים בכל יכולתם "להגן עליי".
דרך אגב, זה נכון. הקולות הללו הם לא רעים מלכתחילה, הם פשוט over protective.
ובכל זאת, בשלב זה הם לא תורמים אלא רק מפריעים וצריך ללמוד להעמיד אותם במקומם.

וזאת אני עושה על ידי בחינת העובדות:
בשורה התחתונה של המעשים, העובדה היא שעוד 3 ימים אני בהודו.  
העובדה היא שהפעם, העזתי ויצאתי מאזור הנוחות, הלכתי כנגד ה"הגיון" והקשבתי ללב.

הקולות בתוכי הם כמו קדאפי ברגעיו האחרונים – צועקים הכי חזק לפני הסוף שלהם...
ועכשיו הגיע הרגע לעשות mute, ופשוט לנסוע. פשוט..

ומילה לסיום בכיוון אחר לגמרי, במוצ"ש הקרוב יש הפגנה כהמשך למאבק החברתי. הפגנה גדולה. לצערי, אני לא אהיה שם כי עדיין אי אפשר להיות בשני מקומות בבת אחת.
אבל דווקא בגלל זה אני מציינת את הנושא כדי להזמין כמה שיותר לקחת חלק. אם אתם מאמינים במה שעומד מאחורי המאבק, אל תתנו לקולות שלכם בראש למנוע זאת מכם (אותם קולות ספקנים שכבר "יודעים" שבכל מקרה שום דבר לא יעזור ובעצם הם עוד מנגנון להגן על עצמנו מאכזבה. אותם קולות שאם הייתי מקשיבה להם לא היה נולד הפוסט הזה..)



יום שבת, 27 באוגוסט 2011

הודו -המסע שלפני המסע - חלק א'


הקדמה
עכשיו זה כבר קרוב. 
עכשיו זה כבר אחרי שהכל סגור. לפחות על פניו. לפחות מה שידוע..
עוד 4 ימים אני על מטוס לדלהי. הודו.
כן. הודו. צפון הודו ליתר דיוק, לתקופה של 1-1.5 חודשים – כתלות באיך שארגיש.

רופאה אחת שאלה אותי השבוע: "מה איבדת שם?"
ואני חושבת ששאלה יותר טובה היא – מה אני הולכת למצוא שם?
את זה כמובן אני לא יודעת – אבל עוד לפני שיצאתי למסע, כבר עברתי מסע ארוך מאד כאן בארץ.
מסע של התלבטויות, החלטות והכנות.

אז איך זה בעצם התחיל?
זה התחיל בהחלטה.
אבל עוד לפני כן, זה התחיל במשהו שדגר בבטן הרבה זמן: צורך  עמוק לפרוץ גבולות, בעיקר גבולות של עצמי. צורך לטפס עוד מדרגה במעבר מ'לעשות את מה שנכון' אל  'לעשות את מה שנכון לי'.
הצורך הזה הוביל להבנה שכדאי מאד לנסוע. בנסיעות קורים דברים, יש התמודדויות ואפשר לגלות את עצמי מחדש בכל מיני אופנים. וזה הוביל לשאלה- לאן לנסוע?

הודו קוטלגה בתור יעד מאד מוצלח מבחינת אפשרות לחוות ולגלות, אבל לא בשבילי כרגע.
בכל זאת, מקום כל כך רחוק, עולם שלישי, לא היגייני, בלי בתי חולים סבירים בכל מקום. בוודאי לא ההמלצה הראשונית של אנשים שקולים.
ועם כל ההבנה הלוגית, משהו לא הניח לי בבטן. הפכתי בזה והפכתי, חיפשתי יעדים אטרקטיביים, ניסיתי להתרצות וזה לא עבד. התחושה ששאלה כל כך משמחת כמו "לאן כדאי לי לנסוע" מעוררת בי רגשות שליליים הבהירה שמשהו לא מדויק אצלי מבפנים, והמון אנרגיה נגזלת לחינם.
יחד עם זאת, החשיבה האינסופית על הדברים (ובעברית של ימינו, "החפירה") לא הובילה לשום מקום.

ההחלטה
וכך, לאחר שכבר הסתובבתי סביב העניין וחשבתי על יעד כזה ואחר, והודו כבר לא הייתה על הפרק, קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה פעמים בחיים. פתאום- בהחלטה של לילה אחד הבנתי:
אני נוסעת להודו
לא יכולה להסביר מה קרה שם, אבל בבת אחת זה הפך פתאום ל'אמת'.
ומשם לפתע יצא ממני כוח.
זה כבר נהיה גדול ממני. כאילו נכנס בתוכי שד שלא מניח ולא שומע, לא רואה ממטר ושום מגבלה או קושי לא מעניינים אותו. זה כאילו בכלל לא היה אני.
ומזל שנכנס השד הזה. כי כשהתחילו ההכנות. החלו להיערם הבעיות. מכאן ועד פסגת ההימאליה.

ההתארגנות
כמות הסידורים, האזהרות, אמצעי הבטיחות והביטחון שאני צריכה לקחת וכמות האישורים שנזקקתי להם מרופאים, חברות תעופה ושאר גורמים מופלאים, גרמו לי לשכוח לפעמים למה בעצם רציתי את זה, ולשאול את עצמי האם זו סתם עקשנות ילדותית. אבל כל פעם מחדש עניתי לעצמי: "לא. זו לא ילדותיות".

זה הרי די ברור, שהודו היא לא רק יעד גיאוגרפי. זהו יעד התפתחותי. סמל. זה מבחן האומץ שלי. לא אומץ חיצוני, אלא אומץ פנימי, של עמידה מול החששות שלי, התמודדות עם החרדות מבלי לתת להן לנצח.
יציאה אמיתית אמיתית מאזור הנוחות.

אחרי כל דיבורי התיאוריה שלי על לשבור את הפחד ועל לתת אמון, על להצליח להחזיק באמונה ש"יהיה בסדר"- זה המבחן המעשי. לתת לעצמי להתמודד עם מצבים שבוודאות לא יהיו פשוטים, ולראות את עצמי יוצאת מהם ומסתדרת. כי אני מסוגלת.

אחרי שרבים שיתפו אותי שהם מקבלים השראה מההתמודדות שלי עם המחלה ורואים כאן סוג של 'גבורה', הגיע הזמן שגם אני ארגיש שיש בי את הגבורה הזו, את העוצמה. ולא רק צל חיוור, חזיון תעתועים שנובע מרטוריקה ויכולת התנסחות בבלוג.
אם להיות קצת פחות שיפוטית, כנראה שההסתגלות שלי לחיים המיוחדים שלי הם לא תעתועים ורטוריקה, אלא מה שאתה עושה כשאין לך ברירה. 

אבל תחושת מסוגלות, כשמה כן היא- "תחושה". 
משהו שכל אחד צריך לדעת על עצמו מבפנים.
משהו שאני צריכה לדעת. בשביל עצמי.

ועכשיו...
משלב "ההחלטה" שלי ועד היום עברו חודש וחצי.
אחרי ההתמודדות עם כל המכשלות והבירוקרטיות, 4 ימים לפני, הכל על פניו סגור.
אפשר להירגע. אפשר להתחיל להתלהב.

יחד עם זאת, מחשבות ופחדים אינם משהו שבאמת נעלם בקלות. מדובר בעבודה יומיומית.
כבר כתבתי כאן פעם, שהרבה דברים שאני כותבת הם המלצות ותובנות שגם אני עדיין לא מימשתי, וגם אני מתרגלת. 
כך שבכל זאת, אחרי כל הסידורים החיצוניים, חוזרים פנימה – לסידורים שבראש...

אבל על זה אספר כבר מחר. בחלק ב'.


יום שישי, 29 ביולי 2011

הפעם הראשונה ש...

כשיצאתי לחופש מהעבודה (שאני עדיין במהלכו) רציתי פסק זמן שיש בו מספיק מרחב כדי לתת לדברים בתוכי לצמוח ולקרות בלי שאני אדרוש את זה מעצמי, בלי שיהיה לזה הגדרה או תכנון מסודר. שזה ינבע ממני באופן טבעי. 
זה לא קורה הרבה לאנשים מתוכננים / בשליטה מדי.
אחד העיסוקים שתפסו מקום במרחב הזה היה הכתיבה. ברובה אישית, גוף ראשון, מן יומן.

אבל לא מזמן כתבתי פוסט על אירוע קטן שקרה לי, ולפתע מעצמו, היה לי ברור שזה צריך להיות סיפור. משהו קצת אחר. ובאותו רגע גם היה לי ברור איך זה אמור להיכתב. והלכתי עם זה.. וזה היה מאד נעים. טבעי.

כבר כתבתי קטעים / סיפורונים למגירה, אבל היום אני מנצלת את הבלוג לצורך 'הפעם הראשונה שאני "מפרסמת" סיפור'. אולי בוסר, במונחים 'ספרותיים', ולא ראוי לציון מיוחד במונחים "אובייקטיבים".
אבל בשבילי, לעשות משהו בפעם הראשונה זה מרגש. יש בזה סוג של קסם. וזה הכיף שלי... להתרגש קצת.

וכל מי שקורא, יהנה יותר או פחות,  ידע שבכל מקרה, השתתף איתי ב'פעם הראשונה ש...' ומאחלת לכולנו הרבה כאלה.
----------        ---------               -------                     ----------              --------
)במאמר מוסגר, רוצה להזכיר שכרגע אנחנו עדיין במהלכו של מאבק המחאה על יוקר המחייה (או בשם שאני מעדיפה- התעוררות המעמד שלי ללקיחת אחראיות על עתיד המדינה) .אני לא מהשתדלנים האגרסיביים, ומצד שני מרגישה מחויבות ורצון לנצל את הבמה ולהזמין להצטרף(

---------                 -------------            ---------------               -----------       ------

נקודות מבט

*מבוסס על מעט מציאות והרבה דמיון

היא
הנביחות של הכלב העירו אותה ממש מוקדם. הכלב של רמי. כלב על סף הזאב. גדול, מאסיבי. כמו רמי. הוא חמוד בסך הכל אבל יכול להיות מאד מאיים בהתחלה. הכלב. גם רמי..
היא לא מאמינה ששוב היא יוצאת עם מישהו חדש. כמה פעמים אפשר להתחיל מערכות יחסים ולסיים אותם אחרי חמש דקות. מתי תהיה לה קצת יציבות? אבל רמי באמת מקסים, וכמו שאמא שלה תמיד אמרה, כדי להגיע להמשך צריך לעבור גם בהתחלה..
כשרמי הביא את הכלב אליה אתמול בפעם הראשונה, זה מצא חן בעיניה, וגם לא מצא חן בעיניה. מצד אחד זה סוג של סימן – רמי כבר מרגיש בנוח, המפגשים שלהם פחות 'רשמיים'.. אולי אפשר לנשום קצת, לשחרר קצת את שד חרדת הנטישה.. מצד שני, כלב כזה גדול בחצר כל כך קטנה. זה יכול לעשות הרבה בלאגן. במיוחד בשילוב עם ג'ינג'י, החתול שאמצה לפני כמה שבועות.

ככה זה אצלם ב'מתחם' בו היא גרה. מן 'מושב' בקצה של תל אביב, רכבת של יחידות דיור קטנות, שמופרדות אחת מהשנייה על ידי גדר שנותנת פרטיות כביכול, לך ולחצר הקטנטנה שלך. בפועל אפשר לראות ולשמוע הכל, דרך הרווחים. ירוק כמו מושב, כל אחד בחיים של השני כמו קיבוץ- אבל העיקר שקט ומנותק, ובתל אביב.
היא אוהבת את המקום מאד. אבל לפעמים קרבת היתר יוצרת אי נוחות. לפעמים מישהו נכנס להגיד שלום ויושב שעה. לפעמים היא רוצה קצת שקט, אבל לא רוצה להראות לא נחמדה. וגם כרגע – כשכל כך מוקדם - והכלב לא מפסיק לנבוח - האינטימיות עם השכנים לא מסתמנת לטובתה.
הנה גם רמי פותח עין. עכשיו שניהם ערים. יוצאים לבדוק מה העניין.

היא יוצאת לחצר ונדהמת. איך לעזאזל עבר הכלב את הגדר (בגובה שני מטר) ולמה, למה הוא נוהם על הדלת של השכנה?

מיד היא נכנסת להתקף 'לא נעים לי' מוכר. הבטן מתגלגלת קצת, תחושת לחץ, דחיפות, קצת כאילו כל הגוף מתחמם. רוצה להחזיר את המצב לקדמותו במהירות האפשרית. ככה אולי לא ישימו לב.
כך זה היה כששברה את צלחת העוגיות היקרה של סבתא בגיל חמש, וכששפכה קפה על הטיוטות היחידות של הסיפור החדש של דודה חיה – הסופרת – בגיל 12, וכשסדקה את הגיטרה של דני, החבר שלה מהגדוד. אחרי חודש הם נפרדו ועד היום יש בה תהיות, האם הסדק בגיטרה סדק גם את היחסים.. והאם עדיין קיים הסדק בגיטרה, והאם עדיין משפיע הסדק בלב..

היא קוראת לרמי ופוקדת עליו במהירות להחזיר את הכלב ולהשתיק אותו. ולהחזיר את העציץ של השכנה, שהתהפך לגמרי, למקומו. היא הולכת להבהיר לו באופן ברור מאד שהכלב הזה לא יכול לבוא לכאן יותר! מקווה שהאסרטיביות שאחזה בה לא תתפוגג לטובת החשש שזה יעורר ריב..

השכנה שלה היא דווקא בחורה נחמדה ורגועה. בתחילה לא דיברו הרבה, אבל התקרבו בזמן האחרון ומצאו הרבה במשותף. לפעמים היא ממש מקנאת בה- איך היא יודעת לשמור גם על המקום לעצמה בתוך הקרנבל השכונתי. אבל בזמן האחרון כל הזמן יש פדיחות כאלו, ובסוף גם השכנה תרגיש שזה עבר את הגבול. משום מה ג'ינג'י החליט שהוא ממש אוהב את הבית שלה והוא מטפס לה על השולחן בחצר, נכנס אליה הביתה, ובאופן כללי מציק. השכנה – שלא מתה על חתולים – כבר ביקשה ממנה כמה פעמים לבוא ולהוציא אותו מהמטבח.. והייתה הפעם ההיא שהמוסיקה הייתה מרעישה מדי ועוד איזה מקרה...
והכלב הזה עכשיו, אוף. הרי אם זה היה קורה הפוך, והיא הייתה קמה לקולות כלב איימתני נוהם על דלתה, היא הייתה עושה סצנה. זה נורא מפחיד!! ואיפה בעצם השכנה? יתכן שהיא ישנה בכלל? שלא שמעה את כל זה? מוזר...


השכנה
היא הייתה שקועה בשינה, כשהתחילה לשמוע גירודים ונקישות על דלת ביתה. בתחילה לא הבינה על מה הרעש וחשבה שהיא חולמת. כשהרעשים המשיכו היא התעוררה, וניסתה לשכנע את עצמה שמדובר על כמה מהחתולים שמסתובבים אצלם ב"מתחם" כל הזמן.
ככה זה אצלם במתחם – הכל צפוף ויש אנשים, כלבים, חתולים, מיני זוחלים, כולם יחד בחברותא. סך הכל מכירים את כל השכנים וחלקם הפכו לחברים. לא בהכרח חברים שלה, אבל יש אווירה.
את עצמה היא כבר מכירה. בכל מקום מפנטזת איך תהיה הכי שייכת, ובכל מקום מוצאת עצמה ברגשות נחיתות שהיא מחוץ ל'לופ'. גם כאן זה ככה, למרות שעם הזמן גם היא לומדת לקלף כמה קליפות. אז אצלה לא באים לשבת, אבל לפחות היא מרגישה בנוח עם השכנה. יש להן שפה משותפת. לא שאפשר להשוות ביניהן. ההיא חברותית, לבבית, אליה כולם רוצים לבוא.

בגלל אווירת המושב, תחושת הביטחון האישי לרוב מאד גבוהה, גם של האנשים וגם של החתולים. אז כששמעה את הגירודים על הדלת לא חששה שאיזשהו גנב מנסה להיכנס (היא הניחה גם, שגנבים נזהרים קצת יותר לא להרעיש כל כך). ולמרות שעוצמת ההתנגשות בדלת נשמעה קצת חזקה מדי בשביל חתול, העדיפה להישאר עם ההנחה הזו ולהמשיך לישון.
כשהרעשים המשיכו וזה נהיה די מפחיד, היא לא יכלה יותר להתעלם. היא קמה להסתכל, ומהחלון ראתה כלב גדול וחזק עומד לפני הדלת שלה, נוהם ומסתכל עליה. היות והכירה גם את כל כלבי השכונה, והוא לא נמנה עליהם, היא נשארה ללא תשובה.. מי זה הזר הזה שמתדפק על דלתה בחמש בבוקר? מה הוא רוצה ממנה?
הוא היה די מפחיד, ומצד שני היו לו עיניים טובות. הסתכלה עליו, הוא הסתכל עליה. שניהם עם פרצוף של סימן שאלה. היא לא ידעה כיצד להגיב לשילוב התחושות המוזר של כלב- פחד – למה אני? – אולי הוא זקוק לעזרה? – אני עייפה ורוצה לישון – מה קורה כאן???
אחרי דקה של עמידה חסרת אונים.. ובהעדר תשובה משמיים- חזרה למיטה.
קשה לומר שחזרה לישון.

הכלב המשיך להרעיש, ובשלב זה הוסיף נביחות. כך שמחוץ לדלת, היו נביחות, ובתוך הראש שלה התפתחו נהמות לגבי הצעדים הבאים האפשריים. להבריח אותו? ואיך? ומצד שני- אולי לפתוח את הדלת ולתת לו לשתות? קול שלישי (אצלה זה לעולם לא נגמר בשני צדדים בלבד) התחיל לחשוש שהכלב הזה ירצה 'לאמץ' אותה, ומה תעשה אם היא לא רוצה לאמץ אותו, וקול רביעי שתוהה מה מרתיע אותה כל כך באפשרות של לדאוג לבעל חיים – יצור חי ואוהב?

בכלל, חשבה לעצמה, אני מרוחקת, קרה, לא יודעת להביע רגש. לא פלא שהיא בלי בן זוג. כבר הרבה זמן. הנה- אם משווים לרגע לשכנה שלה- היא בחורה חברותית, נעימה, ועובדה שהיא גם אוהבת בעלי חיים. אספה אליה חתול ומגדלת אותו. חתול חמוד, סקרן. שגם מבקר בחצר בכל הזדמנות. אבל אני, חשבה לעצמה, לא אתן  לו להיכנס אלי הביתה. למה לא בעצם? והנה הכלב הזה.. בטח אם הוא היה נובח בדלת של השכנה היא הייתה יוצאת אליו ונותנת לו מים. והיא ישר נרתעת, חוסמת, לא פותחת את הדלת כי אין בה מספיק רגשות... לא פלא שההיא יוצאת שוב עם בחור חדש, גברים בטח רודפים אחריה.
עומס מחשבות וקולות - כלביים, מצפוניים וחרדתיים – הביאו אותה לצעד אסטרטגי חדש.. לקום ולסגור את הדלת של חדר השינה. אולי זה יעזור לה לא לשמוע. אולי זה ייעלם. אולי תצליח להתחפר בתוך הפוך שלה עד הבוקר...נתמודד אז, היא אומרת לעצמה. באור הכל יותר פשוט.

בשלב מסוים היא שומעת מישהו בחוץ משתיק את הכלב על ידי "שששש...." ארוך ואסרטיבי. איזו הצלה!  טוב שיש שכנים.
אותו "ששש..." התאים גם מאד כתגובה לכל הקולות הפנימיים.
אחר כך כנראה נרדמה וכשקמה בבוקר כבר לא היה שם אף אחד. לא ליד הדלת, לא בחצר. לא בסביבה.. הנה שוב היא לבד..

ג'ינג'י-
וואו.. ממש חם היום... ומשעמם... לאן נעלמו כל החברה? כל אחד מוצא לו את פינת הצל שלו ומחכה לשעות אחר הצהריים כדי להתחיל לזוז. ככה זה אצלנו במתחם.
גם אני לא זזתי מהשולחן הזה כל היום. אני מת עליו.
אה, הנה בעלת הבית היקרה שלי.. הי מותק, אני כאן אצל השכנה, רוצה לבוא??
מצחיקה זו.. היא אוהבת אותי ממש. למרות שלפעמים היא כועסת שאני עושה בלאגן..

או, הנה גם השכנה מגיעה, מה שלומך? תנסי לסלק אותי היום או שכבר תתני לי להישאר על השולחן? הרי שנינו יודעים שברגע שתכנסי הביתה אחזור לכאן, אז אולי נוותר על המשחק הזה? לפעמים נדמה לי שהיא אוהבת את משחק ה"לך מכאן" יותר ממני. גם היא מצחיקה..
נראה לי שהיא גם אוהבת אותי, למרות שהיא משחקת אותה hard to get.

הן מוזרות אלו. במיוחד כשמקשיבים לשיחות שלהן. לפעמים זה מדהים לראות כמה כל אחת מהן מתנהלת בעולם אחר, באיזה סרט משלה. אנשים זה עם מוזר.
גם עכשיו הן במן שיחה מוזרה, על הכלב שביקר כאן אתמול;
אחת עסוקה בזה שלא נתנה לו לשתות, השנייה עסוקה בלהתנצל על הרעש שהוא עשה..
כל אחת חושבת שהסיפור סובב סביבה. והסיפור האמיתי בעצם סובב סביבי..

הכלב הזה בא מהכפר, הוא תמים. לא כמונו כאן במתחם.. אשליית המושב, אבל כאן אף אחד לא תמים. הרי בטווח של כמה מאות מטרים בכל כיוון יש שכונת עוני אחרת של תל אביב. ולמדנו כבר איך לשרוד כאן. ולמדנו גם איך לשעשע את עצמנו, שלא יהיה משעמם.
אז כשהוא בא אתמול בערב, החלטתי ללמד אותו שיעור בעירוניות, והמצאתי איזה סיפור על כך שחייבים לעזור לשכנה ולהעיר אותה מוקדם בבוקר. הכלב הזה באמת חמוד, והסכים לקפוץ מעל הגדר ולדפוק לה בדלת עד שתקום. והוא ממש השתדל.
מה שכן, לא היה לו חוש הומור.. הוא לא כל כך אהב שהבחור שלו צעק עליו וכעס. הכפריים האלו לוקחים דברים ללב. אוכלים סרטים. כמו בני אדם...
כשחושבים על זה, זה המזל שלי. בני האדם כל כך עסוקים בלחפור בעצמם, שהם עוזבים אותי ונותנים לי לחיות בכיף..

ואני אומר להם – וואלה, חברה, קחו בקלות. אם אתם כבר חיים על סרטים, לפחות תבחרו סרט טוב. הבעיה היא שהם רק שומעים – "מייאואו..."