חלק מהמשמעות והמשיכה שלי לנסוע להודו נקשר לניסיון שלי למצוא לעצמי הוויה שמשלבת טוב יותר בין הצדדים הרציונלים שכלתניים ובין חלקים שקשורים לאמונה.
בבסיסי איני תופסת את עצמי כאדם 'מאמין'.
אני הגיונית. חונכתי על ברכי הגישה שדורשת הוכחות. מה שאפשר לראות, מה שאפשר להסביר – תקף. מה שלא, לא.
מה שהסתברותו גבוהה- סביר שייקרה. אם הסיכוי נמוך, אל תשאפי לשם כי סביר שתתאכזבי.
וכולנו הרי יודעים שלהתאכזב זה הדבר הכי גרוע בעולם...
אלוהים, אלים, רוחות, גלגול נשמות, העברות אנרגטיות ושאר כישופים מעולם לא נגעו לי.
תפילות, תקשורת עם ישויות, ציפייה לניסים למיניהם, מעולם לא היו מנת חלקי.
אף פעם לא התנגדתי, ובגישתי הדיפלומטית תמיד אמרתי ש- "בטוח יש עוד דברים שקיימים ביקום הזה, ואם אני לא רואה אותם, זה לא אומר שהם לא כאן ומשפיעים עלינו".
אבל זו אמירה מרוחקת, פילוסופית, שכלתנית.
אין בינה ובין אמונה הרבה קשר.
מאז שנודע לי על מחלתי והחלטתי שאני הולכת להיות בסדר, הפרדיגמות הבסיסיות ביותר שלי נדרשו לעמוד למבחן.
עתיד טוב, מבטיח, בריא – דרש ממני לתת צ'אנס להסתכלות על המציאות בעיניים שלפני כן - אי אפשר להתחמק מזה - זלזלתי בהם. שימוש בשיטת החשיבה הטבועה בי: בקול ההיגיון, בהסתברויות והסקת מסקנות מדעית – הוביל במקרה זה למסקנות עגומות ביותר (למי שאינו זוכר, באחד הפוסטים כתבתי על משפט המפתח "כל אחד הוא הסטטיסטיקה של עצמו" השגור בפי הרופאים כשהם מעדיפים להימנע מלהיכנס לפינה הזו עם החולה).
במצב שנוצר, נדרש ממני לשאוף לדבר ה"לא הגיוני". ולא רק לשאוף אליו, אלא גם להאמין שזה אפשרי! נשמע פשוט?
למרות שכבר חשבתי על הנושא פעמים רבות, רק עכשיו, בכתיבה, אני מתנערת נוכח ההבנה איזה סוויץ' תודעתי נדרש כאן, איזו התנגשות חזיתית קיימת כאן בין איך שהראש חושב ובין איך שפתאום הוא יודע שהוא "צריך לחשוב".
כי "צריך להאמין, והכי חשוב האמונה, והגוף יבריא רק אם תאמיני, ואת חייבת להאמין בניסים ו... ו .. ו...". ובכלל – בענייני אמונה – זה לא רק הראש אלא גם הלב, הגוף, הכל.
מאז הפכתי עסוקה מאד (!) בשאלה – האם אפשר "לשכנע" / לגרום לעצמך להאמין. שהרי זה נראה מגוחך, אמונה היא משהו שמגיע מבפנים. הפואנטה המרכזית באמונה היא שאי אפשר להוכיח את זה ובכל זאת בתוכך יש ידיעה (וזה חייב להיות חזק – בעוצמה של ידיעה) ללא פקפוק וללא קולות פנימיים שמתווכחים אחרת. אז מה פתאום שיידרשו לזה "שיחות שכנוע פנימיות"?
ובאמת, "ברגעי אמת" חוויתי מבפנים תחושת זיוף ב"מבחן האמונה". לדוגמא- תמיד אמרתי שהרופא מרוצה שהוא רואה שמצבי יציב, ואני שואפת ליותר. אבל אם נעשה גילוי נאות- זו הייתה שאיפה מהראש ולא מהבטן. זו הייתה אמירה, אך לא הייתה בה אמונה ששיפור מהותי באמת אפשרי. כי ככה זה. זו המחלה המזדיינת הזו (וסליחה לעדיני הנפש על הביטוי), ככה היא עובדת, והעבודה שלי מנגד – היא דחיית הקץ.
וגם כשזכיתי למחמאות על האופטימיות שלי, היה בי צד שהרגיש שוב שהצלחתי "להערים" על המחמיא, כי מדובר אולי באופטימיות מעושה.
החלק המעניין בכל הסיפור הוא, שלמרות שהתקשיתי להאמין בקיומם של כוחות, ניסים או אלוהים, כן האמנתי שחלק מרכזי מהתחזקות שלי והרפאות הגוף שלי תלוי באותנטיות האמונה שלי שאני יכולה להירפא. יש בי את ההבנה, שאם בתוך תוכי לא אהיה משוכנעת שהמצב הפיך, שיש תקנה ושהדברים יכולים לקרות נגד הסטטיסטיקה – אז זה לא יקרה. ולא חשוב כמה האוכל שלי יהיה בריא, היוגה תהיה טובה והשמיים מחייכים.
בשורה תחתונה זה מצב של מלכוד: מבינה שאני חייבת להאמין, ובו בזמן מבינה שהניסיון "להזריק" את זה מתוך גורמים חיצוניים הוא עקר.
ובלי שום קשר (?!..?.??!)... רציתי לנסוע להודו.
לגבי נושא זה היה כוח פנימי, גורם מניע לא מוסבר שדחף אותי ולא הניח. עד היום אני לא יודעת להסביר אותו וייתכן שלעולם לא אדע. זה היה כוח לא הגיוני. עכשיו שחזרתי במצב בריאותי לא טוב על סף המסוכן, בולט עוד יותר חוסר ההיגיון.
ומה היה בהודו?
בהודו אתה מוקף באמונה ובאנשים שכל חייהם סובבים סביב האמונה (וזה לא מפתיע אותי אחרי שראיתי כמה קשה לסמוך שם על משהו אחר שייתן תחושת שליטה). בהודו הכל כנראה ישתבש אבל גם יסתדר בסוף. בהודו הכל חסר סיכוי, ובו בזמן – איכשהו – הכל אפשרי.
ובכל מקום שהיינו ויצא לתאר קצת את מצבי, שבתי לשמוע את המשפטים על האמונה, על עוצמתה ועל הניסים שהיא מביאה. וכמובן, על כך שבה תלויה ההצלחה של כל טיפול או תרופה.
להקשיב לכל זה בארץ נחווה כהטפת מוסר.
בהודו זה נשמע אחרת. זה נשמע אמיתי, מהמקום הכי עמוק בבטן. לא כמשפט שמפטירים כי אין משהו יותר טוב להגיד. שם זה נשמע כאילו חייהם תלויים בכך, והם כל כך רוצים בשבילך את אותו הדבר.
אז אפשר לקרוא לזה שטיפת מוח; אני מצידי הרגשתי שזו אחת הפעמים הראשונות שהתחלתי להיפתח לאפשרות שזה נכון. שבאמת – הכל אפשרי. גם אם זה לא "הגיוני".
הסיפור שלי באמת באמת יכול להיות עם תפניות חיוביות.
אני מניחה שהגעתי להודו כבר "מבושלת", כי שינויים לא מתרחשים בחודש. אבל לכל אינקובציה צריך זמן בקיעה – ואולי זה מה שקרה..
בהודו קרה משהו. משהו קטן, עדין ושברירי שגם לו אין לי הסבר, ואין נקודת זמן שהבחנתי שזה קרה בה, זה פשוט משהו שפתאום נהיה שם (ככה למדתי להבחין בתפניות משמעותיות ואמיתיות שקרו – זה תמיד הדברים שלא היה להם הסבר!!! ). וזה שינוי כביכול קטן, ובעצם הוא הכל. כי נפתח הפתח הראשון שדרכו יכולה לעבור אמונה. זה כמו כשעושים חור בבד- הנקב הראשון הוא משימה דרשנית מאד, אבל הרחבתו דורשת הרבה פחות מאמץ, ולעתים גם קורית מעצמה.
זה יותר עצום מאשר שאפשר להסביר. ובאמת הכל אפשרי...
בארץ – בשבוע שעבר, ממעמקי הריקוד שלי עם דלקת הריאות, חוויתי יממה של "הוכחות"..
יום שלישי – 10/10/11
כמו בשבוע וחצי האחרונים, אני יושבת/ שוכבת אצל ההורים, מחפשת תנוחה נוחה בה אוכל לנשום כראוי, משתדלת לא להשתעל כדי להימנע מכאבי התופת שהשיעול עושה בגב, כשאחותי נכנסת ומעדכנת אותנו,
"שמעתם? אומרים שהולכים לשחרר את גלעד שליט; הפעם זה רציני".
אני מיד מגיבה בספקנות, ספוגת ניסיון על פעמים קודמות שאמרו את זה (אמונה.. רבותיי, כוללת נכונות להתאכזב, ולהאמין שגם אם הפעם זה לא קרה, זה לא אומר כלום על הפעם הבאה).
והנה, כשהדלקנו את הטלוויזיה, גילינו שכן. הפעם זה אחרת.
הצמרמורת בגוף. הבטן מתהפכת. זה כנראה קורה. זה נראה אמיתי מתמיד.
גלעד שליט – אני עדיין מפחדת לכתוב את זה – חוזר הביתה.
לא. לא הייתי מאלו שהאמינו שיש לזה סיכוי.
הערצתי את המשפחה על הנחישות, את ההצלחה בגיוס פעילים, את המידה בה הנושא הצליח להישאר בתודעה הציבורית.
במהלך השנים עמדותיי בנושא השתנו לכאן ולכאן, אבל בנקודה זו בזמן הכל נעלם, ונשארה רק השמחה וההתרגשות והתחושה העצומה הזו שעוד לא מצאתי לה שם – תחושת ההתפעמות מהעובדה ש-כן, קורים דברים שהסיכוי להם קלוש. שהכל אפשרי. באמת.. באמת באמת. הכל אפשרי. באמת.
"לא יאומן" מזמזמת התודעה הישנה בתוכי, "לא יכול להיות..." אבל יאומן יאומן יאומן.
עובדה שזה קורה.
יום רביעי – 11/10/11
האירוע שיתואר כעת דורש קצת רקע... ייתכן וחלק מהפרטים ייראו לא קשורים בשלב ראשון, אך ראו בזה מעיין סיפור מתח שתנסו לפענח תוך כדי...
לפני שנסעתי לחו"ל המליץ לי רופא הריאות שלי לעשות צילום חזה פשוט בקופת חולים.
"שיהיה.. אם יקרה משהו ויירצו תמונה להשוואה.. ".
טוב- אז עשיתי צילום ולקחתי אותו, בלי אפילו להתייחס לניתוח המילולי שעשו לגביו.
במהלך הטיול ביקרתי אצל רופא טיבטי מפורסם, שהיה הרופא של הדאלי לאמה – ישי דונדן ( (Yeshi Donden- שמתמחה בטיפול בסרטן. חוויות הביקורים אצל רופא זה דורשות פוסט אחד לפחות בפני עצמן – אך על כך בפעם הבאה.
כרגע אספר, שהוא נתן לי תרופות שאמורות לשפר את מצב המחלה שלי, לא רק ברמה תיאורטית רוחנית, אלא בפרקטיקה – במדדים מקובלים על הרפואה המערבית (קרי, צילומי רנטגן, CT וכו'). החלטתי לקחת את התרופות, בנוסף לתרופות הרגילות. וזה מה שעשיתי כל התקופה בהודו, 4 פעמים ביום (בחירה שהיא עדות לניצני האמונה שבתוכי).
עד כאן הודו.
כשחזרתי לארץ, חלשה ומשתעלת, רופא הריאות אבחן לי דלקת ריאות על סמך צילום ריאות (יקרה להלן צילום 2, אחרי הראשון שנעשה לפני הנסיעה).
דלקת ריאות זה רע. רע מאד ודורש אנטיביוטיקה. והרבה ועכשיו.
סיפרתי לו על התרופות הטיבטיות והוא ניסה לא להיות שלילי לחלוטין, אבל המליץ בחום להפסיק עם התרופות הללו כל עוד יש סיבוכים במצב;
"יש יותר מדי גורמים מתערבבים ואני לא מכיר או יודע מה יש בתרופות הללו".
נדגיש כאן באופן חד משמעי שהרופא שלי באמת אחלה, ויחסית לרופאים מערביים הוא פתוח להרפתקאות (לדוגמא, הוא בסך הכל עודד אותי בבחירתי לנסוע להודו). אבל זה כבר היה קצת הרבה בשבילו, במצב שעשוי להפוך ממש מסוכן בשבילי.
הסכמתי לעשות הפסקה לתקופת האנטיביוטיקה.
כעבור כמה ימים חזרתי אליו למעקב, עם צילום שלישי. כעת הוא יכול היה להשוות בין שלושה צילומים. זה כבר ממש מחקר מדעי.
הוא המשיך להחזיק בהנחת היסוד של דלקת ריאות, שבצילום השלישי נראתה אפילו קצת יותר חמורה. ליתר בטחון – הוא החליט להראות את הצילומים לאיש הרנטגן שלהם בישיבה השבועית, שלמזלנו בדיוק הייתה הדבר הבא בלו"ז שלו אחרי הביקור שלי.
אני חזרתי הביתה – עם תוספת אנטיביוטיקה (!), תרופות נוספות, ותור לשבוע הבא.
אז זה הרקע... שכבר החל להשתלב בו הסיפור ממש (סליחה מראש על הסרבול, מעולם לא כתבתי סיפור מתח, וסביר שזו לעולם לא תהיה המומחיות שלי).
באותו יום, בתום ערב ארוך מול המשך הדיווחים האינסופי על שובו של גלעד שליט, קיבלתי מייל מהרופא – שמבקש ממני להתקשר אליו למחרת בבוקר (למחרת = ערב חג). מודה שזה היה קצת מבהיל.
ולמחרת, ניהלתי שיחת טלפון, שייתכן שתיזכר במוחי כל חיי. אנסה לצטט.
דר' און: "רוני, רציתי לבדוק איתך משהו. אנחנו השווינו בין 3 צילומים. אחד מאוגוסט, לפני שנסעת. אחד מ5/10, אחרי שחזרת, ואחד מאתמול- 11/10. הסתכלנו בצילומים ונראה שהצילום בו המצב הכי טוב הוא הצילום השני. רציתי לשאול אותך אם עולה בדעתך משהו שקרה, שעשית אחרת, שונה – שבגללו יכול להיות ההבדל הזה?"
(הסבר בגוף הסרט- הצילום השני נראה לרופא טוב יותר, למרות שבו כבר יש סימני דלקת ריאות, וזאת בהשוואה לצילום הראשון שנעשה לפני שבכלל נסעתי להודו.. ).
אני – בראש לעצמי: מה? לא הבנתי? המחלה? הצילום השני? אבל זה אחרי הדלקת ריאות ובצילום הראשון אין שום דלקת... אה – כנראה הוא מדבר על מצב הסרטן הכללי.. הצילום השני, מה? רגע.. יכול להיות? לא ייתכן.. ההבדל היחיד זה התרופות הטיבטיות שהתחלתי לקחת... זה הבדל מובהק וחד משמעי... זה עונה בדיוק לתאריכים – ברמה מותאמת שזה מפחיד עד לא הגיוני...
אני – בגוף: בטן מתהפכת, צמרמורת, לא רלוונטי מה שנראה לי הגיוני. בוטל הגיוני. יש עובדות נסיבתיות מסעירות... מבחינת תחושות- זו חווית גלעד שליט בשידור חוזר. הרופא הוא זה שפנה אליי, הוא ראה את הצילום, הוא אומר לי... יכול להיות? עובדה, עובדה....
אני, הפעם בקול רם: "תראה, אני לא יודעת מה תחשוב ואיך אתם תסתכלו על התשובה שלי, אבל ההבדל היחידי שעולה בדעתי זה התרופות הטיבטיות שסיפרתי לך עליהן – ובלב כבד הפסקתי בשבוע שעבר בגלל שכך הנחת אותי".
עכשיו כבר שנינו מבולבלים.. הוא- מקבל את האפשרות שיש קשר לתרופות הטיבטיות, ומבהיר שהוא לא שולל שזה עזר- אבל הוא פשוט לא יודע כי הוא לא מכיר את התרופות ואין לו אפשרות לקחת אחריות על משהו שהוא לא יודע. אני- פשוט בשוק מכמה שהחתיכות נופלות לפאזל בדיוק מטורף מדי. הרופא לא יודע להפריד בין סימני דלקת זמנית ובין מצב הגרורות הקבוע, אבל הוא יודע להגיד שצילום אחרי הנסיעה נראה טוב מזה שלפניו באופן חד משמעי. והצילום השלישי, אחרי שהפסקתי את התרופות הטיבטיות, נראה פחות טוב..
מדובר בצילום חזה פשוט, שרמת היכולת להסיק ממנו נחשבת נמוכה ביותר, וכדי שהרופא יתקשר אלי לדון איתי בהבדלים נגלים לעין, זה צריך להיות משהו מיוחד. וזה אחרי ששנים הם אומרים לי לגבי צילומי CT מתוחכמים, שקשה להעיד על שינויים לכאן או לכאן בגלל סוג הגרורות שלי.
מדובר בהבדל מספיק מעורר עניין שהרופא ירצה לדבר איתי על זה בערב החג, למרות שאנחנו הולכים להיפגש עוד פחות משבוע.
האם זה ייתכן?
דר' און ואני מסכמים שאני אחכה עוד קצת לראות שמגמת ההתחזקות שלי בעזרת האנטיביוטיקה ממשיכה, ושאם ארצה, אני יכולה לחזור לתרופות הטיבטיות. נראה לי שאני רוצה....
כעבור כמה דקות, נרגשת, אני מספרת את הפרטים לבני המשפחה. אחותי אומרת שצריך לחכות ולראות ועוד לא לבנות על זה הרים וגבעות. היא מדברת את מה שכולנו חושבים.
אבל איתי הגיע מהודו קול אלטרנטיבי שעונה באסרטיביות (גובלת באגרסיביות של מישהו שעדיין לא שלם עם עצמו עד הסוף אבל מאד, מאד רוצה...) והקול הזה עונה לה-
"לא! אני כן אפתח ציפיות ומקסימום נתאכזב אחר כך".
כי עכשיו, בדיוק עכשיו זה הזמן לעזור למציאות ולהאמין. להאמין שזה יכול להיות.
אם רפואה טיבטית קיימת כבר אלפי שנים
אם אנשים מגיעים לרופא הזה מכל הודו ומכל העולם
אם יש סיפורים ועוד סיפורים על אנשים שהבריאו, וזה קרה להם
ואם יש הנחת יסוד אחת – שהכל אפשרי
אז למה בעצם לא? למה לא להאמין שכן ולפתוח עוד את החריץ ולהיפתח לדברים שייקרו.
אכזבה – כמו שאמרתי – תמיד תהיה זמינה; אף אחד לא "יגנוב" לנו את האפשרות לכך.
צריך רק אמונה שגם מאכזבה נתאושש. ושוב... חזרנו לאמונה.
אז תאמינו איתי. תאמינו שגם 'הנראה- לא- אפשרי', עשוי להיות אפשרי. ותחשבו עליי באותו הזמן כדי לשלוח לי את האנרגיות הללו.
אחד 'ממשפטי הודו' של טלי ושלי לאורך הטיול היה ש- 'בהודו הכל אפשרי'.
המשפט צריך להשתנות כי זה חייב להיות תקף לעוד מקומות.
אני אוסיף מילה אחת: בתודעת הודו הכל אפשרי.
וכשנראה בקרוב את גלעד בארץ, ונחזה ב"בלתי אפשרי" נוסף, תחשבו עליי שוב, עוד קצת,
ועל כל אחד מאיתנו, שצריך מדי פעם נגיעה אלוהית.
